כיצד, אדון יקר, חצית את השיטפון?

דמיינו לכם: צפון הודו, לפני 2,500 שנה.  תקופת המונסונים ואולי שלהי הקיץ. האויר מלא  צרצור ציקאדות וציוץ ציפורי שיר, גדוש בריחות של מנגו, פפאיות ושל פריחת עצי הקאשיו.  איש לא צעיר בגלימת נזיר, שמקרין שלווה ונינוחות שכמעט אפשר לגעת בהן יושב מתחת לעץ פיקוס ענק. סביבו גברים ונשים בכל הגילאים, חלקם לבושים גלימות נזירים, חלקם פרושים וסגפנים מכתות שונות, שערם ארוך ומדובלל, חלקם בעלי בתים לובשי קוּרטוֹת לבנות מגוהצות היטב. כולם הגיעו לשמוע וללמוד. אולי להשתחרר. לכולם מבט צמא בעיניים.

האיש מדבר.

"יום אחד, ישבתי בחורשת גֶ'טָה, בפארק של אָנַאטְהַפּינְדיקָה בסַאוַטְהִי. באותו העת, יצור שמיימי בעל יופי זוהר שאין כמותו, האיר את חורשת ג'טה כולה וניגש אלי, בירך אותי ונעמד לצידי. אז פנה אלי אותו יצור שמיימי ואמר:

"כיצד, אדון יקר, חצית את השיטפון?"

"על ידי כך שלא עצרתי, חבר, ועל ידי כך שלא התאמצתי."

"אבל איך ייתכן, אדון יקר, שעל ידי כך שלא עצרת ולא התאמצת, חצית את השיטפון?"

"כאשר עמדתי מלכת, חבר, שקעתי. כאשר נאבקתי, נסחפתי."

"כך, חבר, על ידי כך שלא עצרתי ולא התאמצתי, חציתי את השיטפון." (תורגם מהפאלי על ידי קרן ארבל).

 מיד לאחר שהבודהה עזב את גופו אל  'הנירוואנה הסופית', ארבע מאות שנה תמימות הנזירים והנזירות שיננו בעל פה והעבירו מאחד לשני את כל מה שהבודהה אמר אי פעם. לאחר ארבע מאות השנים עלו הדרשות ('סוּטות' בפאלי או 'סוטרות' בסנסקריט)  על הכתב בסרי-לנקה, ומאז פחות או יותר באותו הנוסח, הן חלק מ"הקאנון הפַּאלי" (יחד עם קובץ כללי הנזירוּת והאבהידהמה –  "הדהמה הגבוהה").

 לאורך הדורות ניסו פרשנים  ממסורות שונות, בהן מסורת התהרוואדה, להתאים את דברי הבודהה למסורת ממנה באו. מה שלא התאים – נדחה כאניגמאטי, פואטי מדי או גרוע מזה: לא פרקטי. כתוצאה מכך סוּטות רבות קיבלו מקום משני ונדחקו לקרן זווית.  אלפי שנים של פרשנות כמו הרחיקו את הטעם המיוחד של דברי הבודהה החיים אל תוך עשרות רשימות ותילי תילים של הסברים מפולפלים. רק במאה השנים האחרונות חזרו הסוּטות המקוריות אל חדרי המנזרים, אל הספריות ואל אולמות המדיטציה. משם קצרה הדרך אל הלבבות, אל התודעה המייחלת להפוגה של קבע מאי-הנחת, הכאב והסבל, לשחרור.

דרשות הבודהה מכילות אוצרות נפלאים, חידות ופרדוקסים מבלבלים, מתעתעים ומסעירים. איך יכול להיות שהבודהה מדבר בנשימה אחת על "השקפה נכונה" ועל "חוסר השקפה כלל"? איך יתכן שדרים בכפיפה אחת הנחיות מפורטות למדיטציה, גישה של "עשה ואל תעשה", הצבעה מפורשת לכוון של פיתוח וטיפוח מצבי תודעה מסוימים שנעלים על אחרים, ומנגד תיאור מאתגר של האדם החכם, ש"אינו בוחר, אינו מעדיף… ",  "אינו מתכוון ואינו מתכנן דבר"? איך יתכן שחיים יחדיו בשלום גם הצבעה ישירה אל הבלתי ניתן לתיאור במילים, גם תיאור בלתי נתפס של חוויה טרנסדנטית, ולצידם גם פירוט טרחני משהו של המון מצבי תודעה לא מועילים ועשרות רשימות ותתי רשימות? כך הרי קשה לדעת על מה לשים את הדגש, מה לבחור ומה להעדיף…

אז איך חוצים שיטפון?

 ובחזרה לדרשה: איך יתכן שאפשר לחצות שיטפון על ידי כך שלא נתאמץ אבל גם לא נעצור?  ולמה מתכוון הבודהה כשהוא מדבר על שיטפון? עיון בטקסטים הקדומים מגלה שכנראה הכוונה היא לכל אותם המצבים שסוחפים את האדם הרחק מהשחרור, ביניהם שטף התגובתיות הבלתי נשלטת שמתגבהת בנו כשאנחנו עומדים נוכח החיים. ואכן, בדרשות אחרות מנה הבודהה ארבעה סוגים של שיטפונות: שיטפון הנאות החושים, שיטפון התשוקה להתהוות, שיטפון הכרוך בהשקפות ושיטפון הבורות.

כשמדובר במאמץ – האם מדובר במאמץ-יתר? אולי במאבק? לפי הבודהה כל אלה מובילים להיסחפות. כולנו מכירים את המצבים בהם אנו מפעילים כוח-יתר אל מול מה שמביאה המציאות, מתאמצים מאוד לסגור את הפער בין מה שנדמה לנו שצריך להיות ומה שקורה באמת, נאבקים במערבולות ונסחפים איתן לאי-שם. מספיק שמשהו קורה שלא לפי רוחנו או לפי הציפיות והאג'נדות שלנו, וחייל פנימי בנו מתגייס לקרב. מהר מאוד אנחנו מוצאים את עצמנו נסחפים בסיפור, מסובכים בו היטב ומזדהים איתו לחלוטין, מלאים עד גדותינו ברגשות קשים ורחוקים מאוד מנקודת ההתחלה. אז מה האלטרנטיבה? המיינד קופץ מייד לאופציה ההפוכה: להפסיק מייד. לעצור.  לעמוד על מקומנו. "שב ואל תעשה – עדיף". אבל גם את האופציה הזו הבודהה שולל. עצירה, אומר הבודהה, מובילה לשקיעה. אולי לדריכה במקום. נראה שיש כאן הזמנה להתבוננות על המקומות בהם אנחנו קופאים על שמרינו, לא מסוגלים להחליט, מנסים לעצור את החיים, לעצור את עצמנו, אולי לעצור אחרים. המקומות בהם אנחנו נלכדים בקורים דביקים של כוחות מנוגדים  בתוכנו, ומפחדים לעשות את הצעד המתבקש קדימה. בעצירה כזו חי ובועט אלמנט ההתנגדות והדחייה, וכך אנחנו מוצאים עצמנו שוב בסיפור דומה של מאבק.

זה אשר תם בו המאבק

אחד הפירושים שלי לאדם עֵר (משוחרר או מואר) הוא "זה אשר תם בו המאבק". דמיינו מצב שכזה. חיים נטולי מאבק, חשוכי מלחמה. חיים בהם אין כל שימוש במאמץ-יתר, וגם לא בעצירה ובקפיאה על השמרים. איך מתנהלים בחיים כאלה, או יותר נכון – איך מנהלים חיים כאלה אותנו? איך יראה העולם בלי מאבק?

המילים של הבודהה מעוררות יותר מכל לשאלות. נראה שהבודהה לא היה מורה מהסוג הנוח, שייתן "פתרונות בית ספר" לכל בעיה ותהייה. נראה שפעמים רבות הוא דווקא העדיף לספק סימני שאלה במקום סימני קריאה.  בכל מקרה, התשובה של הבודהה על "איך חוצים שיטפון" נעוצה דווקא במה לא עושים כששיטפון פוגש אותך פתאום. מתוך מה שלא נעשה תצמח הפעולה הנכונה. פעולה שלא מונעת על ידי מאבק: מאמץ-יתר או דחייה, אלא נמצאת באפשרות השלישית המונחת לבטח בין שתיהן.

התפלמסויות סביב המילים של הבודהה וכוונותיו המדויקות  ממשיכות להסתובב בחלל כשאנחנו יכולים פשוט לגשת למדף הספרים,  לפתוח את אחת הסוּטות, ולצלול צלילת עומק הישר אל המילים שנאמרו מתוכו של לב ער. מבט רענן ו"יחף" על המילים המקוריות של הבודהה, ישירות וללא תיווך, עשוי לגעת באותו חלק בתוכנו, שיודע אינטואיטיבית שיש גם בנו את האפשרות האנושית להיות מאושרים. את אותו מבט נדיר ואינטימי אנחנו מוזמנים להישיר בעצמנו אל תוככי הסוּטות. 

 

למעוניינים ללמוד עם לילה קמחי מדיטציה ובודהיזם הכנסו לקישורים: ריטריטיםקורסיםקבוצות מדיטציה וליווי אישי

פורסם בקטגוריה כתבות ומאמרים, עם התגים , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *