כמה הרהורים על אינטגרציה פנימית, ברווזונים מכוערים ולהיות אמיתיים

״משפחה יצאה למסעדה לארוחת ערב. כשהגיעה המלצרית, ההורים מסרו את הזמנתם. מיד, ביתם בת החמש הגבירה את קולה ומסרה את ההזמנה שלה: ״אני אקח נקניקיה, צ׳יפס וקולה״. ״ממש לא״, התערב האבא, וכשהוא מסתובב אל המלצרית אמר – ״בשבילה קציצות, פירה וחלב״. כשהיא מסתכלת על הילדה בחיוך אמרה המלצרית: ״אז מה תרצי על הנקניקיה, מותק?״ כשהיא עזבה, המשפחה ישבה בשקט המומה.  כמה רגעים אחר כך, הילדה הקטנה, עיניה נוצצות, אמרה: ״היא חושבת שאני אמיתית״. (מתוך – Radical Acceptence של טארה בראך).

הסיפור הזה הוא מכמיר לב ידוע. ולמה בעצם? אולי כי רובינו יכולים להזדהות איתו. גם טארה בראך כותבת שאמה שלה אמרה לה – ״הסיפור הזה נכתב עלי!״ ילדים גדלים בתוך מבנים שבהם יחסי הכוחות לא מאוזנים, זה ברור, אבל גם פעמים רבות לא הוגנים – המבוגרים הם החזקים, הילדים – החלשים. פעמים רבות הילדים נרמסים תחת אוטוריטה חזקה ו״יודעת מה טוב לילד״ והאמתלה היא ״לטובת הילד״.

האמנם? מה קורה שנולדת ילדה שהיא ״ברווזון מכוער״ לתוך להקה של ברווזים? קודם כל היא מאמינה בכל ליבה שמשהו עמוק דפוק או חסר בה. פעמים רבות מה שקורה הוא נסיון של הברווזים לקצוץ את כנפי הברבור המשונות שצומחות לגוזל, לנסות לתבנת אותו ולמעוך אותו כדי שיהיה אחרת, יותר נוח ללהקה, פחות משונה. ״ילד טוב״ מה שנקרא. יש אינספור דרכים לנסות לשנות מישהו אחר, אבל המשותף לכולן הוא שכשהדבר נעשה בכפייה, הן ינתקו ויפצלו אותנו ממהותנו האמיתית, והכאב של ההתרחקות מעצמנו עשוי לבעור בנו כל חיינו.

״המסע הרוחני הוא מסע שאף פעם לא נגמר, ממי שנדמה שאנחנו, אל מי שאנחנו באמת״ אמר רמאנה מהרשי, המורה הגדול. המסע הזה מחייב אותנו למצוא מחדש את הלהקה שלנו, למי ולמה אנחנו משתייכים באמת, ועוזר לנו להזכר במי אנחנו באמת.

למעשה, כל הסיפור הוא ״להיות אמיתיים״. באנגלית – Realized או – Becoming Real. ויש לזה כמובן משמעויות נרחבות. אדם אמיתי הוא איש/אישה מוגשמת בעולם. חופשיה להיות היא במלואה. המבט של האחרים עלינו בתקופות בהם אנחנו רכים ופגיעים הוא קריטי, אבל, החדשות הטובות הן שאף פעם לא מאוחר. אפשר להתעורר, להתנער ממה שדבק בנו ולא מתאים, להשתחרר ממבנים צרים ומצרים, כדי לפרוח את מי שאנחנו בעולם ולתת את המתנות שלנו.

בתרפיית הגשטאלט מדברים על Unfinished business  – ארועי חיים ״גונבי אנרגיה״ שלא פתרנו משלל סיבות, והם משפיעים את השפעתם עלינו גם לאחר שנים רבות.

לפעמים הדרך הקצרה ביותר בין שתי הנקודות שאנחנו, היא לדבר. עצם הביטוי של מה שקרה תורם ישירות ובדרך כלל בעיקר בעקיפין, לתהליך הריפוי והאינטגרציה, שכל כך חשובים כדי להפוך להיות א/נשים שלמים בעולם.

למען הבריאות הנפשית בהקשר הזה, במיוחד אם אתם הורים (המקצוע הקשה ביותר בעולם, לא?) ואולי מרגישים אשמים על איך שגידלתם או אתם מגדלים את ילדיכם, כדאי להזכר גם כאן בהבדל שבין אשמה ובין חרטה. לפי התפיסה הבודהיסטית, האשמה מתייחסת למי שביצע את הפעולה. כלומר – לעושה, ואין בה הרבה טעם או תבונה, אלא רדיפת סחור סחור אחרי עצמנו. החרטה – מתייחסת למעשה עצמו, שהוא העיקר. את המעשה הפוגע נרצה לעצור, לשנות, את האדם הפוגע – נרצה להבין. הבנה ואהבה לא שונות גם כאן. הן הדרך שלנו להתמרת הכאב, והן גם משחררות אותנו לפעולה מיטיבה בעולם, כזו שעוצרת את הפעולה הפוגעת. זה נכון במישור המשפחתי, וזה נכון במישורים האחרים – בבין-אישי, בין עמים ובין ארצות. זוהי משמעותה של סליחה במובן העמוק ביותר – לא להוציא אף אחד מהלב שלנו, לא משנה מה עשה או עשתה, וזה כולל אותנו עצמנו. אבל חשוב לתת את הדעת, לדבר את מה שקרה או קורה, להוציא לאור את המעשים, על מנת לעצור אותם או על מנת שלא ימשיכו לחזור על עצמם, בין אם בפועל ובין אם בצורות נסתרות, בעומק שלנו, גם אחרי שבגרנו מזמן.

אמנות החיים מבקשת מאיתנו להפסיק להאשים או להרגיש אשמים, ובמקום זאת להיות בשדה של חרטה.  כאב החרטה מחבר אתנו להכרה בכאבו של הזולת שנפגע. כאשר אנחנו מכירים בכאב שנגרם ומתחרטים  חרטה כנה ואמיתית זה יכול למנוע את השנות הפעולה הפוגעת, ולתרום ליצירת מרחב ואקלים בטוח עבור כולנו.

ומשפט יפיפה אחרון לסיום.

A morning offering: "May my mind come alive today to the invisible geography that invites me to new frontiers, to break the dead shell of yesterday's, to risk being disturbed and changed."

John O'Donohue.

פורסם בקטגוריה כתבות ומאמרים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.