כתבות ומאמרים

רוב הכתבות המופיעות כאן פורסמו באתר NRG

מהו ריטריט?

ריטריט הוא קורס אינטנסיבי המתקיים בשתיקה, בו ישנה הזדמנות ללמוד ולתרגל לעומק את אמנות הויפאסנה והדהרמה.

פירוש המילה ריטריט הוא "נסיגה", כמו קו הים הנסוג מהחוף בזמן השפל, וחושף את מה שמכוסה על ידי המים, כך פותח לנו הריטריט את האפשרות להתוודע אל מה שמכוסה, סמוי מן העין או נסתר לעינינו בחיי היום יום. 

סדר היום בנוי מתרגולים של מדיטציה בישיבה והליכה, ולפעמים גם בשכיבה או בעמידה. פעם ביום ניתנת שיחת דהרמה, בנושאים הקשורים ללימוד ולתרגול, הקשורים ישירות לחיינו אנו.

השקט הוא כלי רב ערך התומך בהתבוננות פנימה. אין המדובר ב"דממת אלחוט" אלא בשקט המאפשר הקשבה לקולות העדינים וההסויים יותר. רוב האנשים מגלים שהשתיקה מאפשרת להם מנוחה אמיתית, שכן אין צורך להגיב, לענות, או להיות טרוד במשחק חברתי. כך מתאפשר לנו להפנות את כל הקשב פנימה. 

בנוסף, הגישה שלנו אל העולם הפנימי חשובה מאין כמוה. מטבע הדברים לא כל מה שנפגוש יהיה נעים או קל. רכות, נחישות, קבלה אמיצה של מה שמתרחש ברגע ההווה וטוב לב חסר פניות תומכים באפשרות "להגדיל את המיכל" – להרחיב את היכולת שלנו להיות עם מה שקורה כעת. 

על ידי כך שאנחנו לא נאבקים או נלחמים במה שמתרחש אנו פותחים צוהר להתנהלות אחרת, מיטיבה יותר, ובכך פעמים רבות אף לריפוי של הדפוסים שגורמים לנו סבל.

 

למעוניינים ללמוד עם לילה קמחי מדיטציה ובודהיזם הכנסו לקישורים: ריטריטיםקורסיםקבוצות מדיטציה וליווי אישי

בקטגוריה כתבות ומאמרים | סגור לתגובות על מהו ריטריט?

סאנגה מהי?

סאנגה מהי?

סאנגה היא קבוצת האנשים ההולכים בדרך. like-minded people כמו שאוהבים לכנותה באנגלית. אנשים שנושאים בקרבם כמיהה דומה וכוון דומה, וכך גם דרכם עוברת דרך נופים        דומים. מאסטר הזן הויאטנמי, טיך נהאת האן, אומר תכופות – "הבודהה הבא יהיה הסנגהה". משמע, קבוצת המתרגלים, הסנגהה היא זו שתתעורר קולקטיבית, ולאו דווקא אדם ספיציפי אחד.

בדרך כלל גדולה חוכמת הקבוצה מחוכמת היחיד. המפגשים בקבוצה תומכים בהתעוררות הפרטית של כל אחת ואחד מאיתנו ובהתעוררות הקולקטיבית של כולנו.

הסאנגה נפגשת ומתפתחת דרך קבוצות הישיבה. הקבוצות נפגשות פעם בשבוע, לשעתיים בהן אנחנו יושבים למדיטציה (מונחית או שקטה) במשך 45 הדקות הראשונות. לאחר מכן מתפתחת שיחה בנושאים מגוונים הקשורים לדהרמה, לתרגול, וכמובן ישירות לחיינו אנו.

הקבוצות חופשיות ופתוחות לכל מי שרוצה להעמיק בדרך הויפאסנה והדהרמה. מה שמחבר אותנו הוא האהבה לתרגול וללימוד. מה שמביא אותנו לשם שבוע אחרי שבוע היא האהבה הזו.

 אף אחד לא מוזמן במיוחד, וכולם מתקבלים בברכה.

 

למעוניינים ללמוד עם לילה קמחי מדיטציה ובודהיזם הכנסו לקישורים: ריטריטיםקורסיםקבוצות מדיטציה וליווי אישי

בקטגוריה כתבות ומאמרים | תגים | להגיב

הבודהה שלי כן חיבק

רבים מאיתנו מגיעים למסע הרוחני בעקבות כאב. פעמים רבות כאב וסבל הם פעמון ההשכמה שמעיר אותנו מקיום חצי ישנוני, ממצב הטייס האוטומטי שאנחנו נמצאים בו רוב הזמן, אל ראייה אחרת של הדברים. פצועים, המומים ונדחפים ע"י כוח טמיר, אנחנו מוצאים את עצמנו מחזרים על פתחן של תורות רוחניות.   

אדם חכם אחד אמר פעם, שהמסע הרוחני הוא מסע אינסופי ממה שנדמה לנו שאנחנו אל מה שאנחנו באמת. עבור רבים מאיתנו, כאמור, המסע הזה מתחיל וגם עובר דרך כאב וסבל.  למזלנו, זה לא כל הסיפור.

 לפני זמן מה נפגשתי עם חברה ותיקה, מתרגלת ויפאסאנה שמאחוריה קילומטרז' מכובד של ישיבה על הכרית, ריטריטים ארוכים וארוכים יותר, והרבה שנות כמיהה אמיתית לשחרור.

 כשהתקרבתי לחבק אותה לשלום אחרי פרידה ארוכה, היא נרתעה קצת, והודיעה לי שאנחנו לא צריכות את המגע הפיזי בינינו יותר. זה גורם מפריע, הסבירה, שעלול ליצור סערות מיותרות בתודעה. במהלך השיחה הערה שהתפתחה בנושא היא העירה, שהיא לא מאמינה שהבודהא חיבק אנשים. ואני מיד אמרתי: הבודהא שלי כן חיבק.

 תילי תילים של פירושים נכתבו על דברי הבודהא. שמונים שנות חיים, מתוכן ארבעים וחמש שנים של הוראה, נפרשות בצבעוניות על פני כרכים שלמים.

גם בלי להכנס לפרשנויות, ברור שהנסיך ההודי גוטמה, שזכה להארה בגיל 35, ידע לפני וגם אחרי הארתו חיים סוערים ובהחלט לא נטולי כאב פיזי ונפשי. הזמנים ההם הביאו התמודדויות חדשות מידי יום: פרידות מאנשים יקרים, מוות של אהובים, התמרדויות של נזירים ושסע בקהילה הרוחנית (הסנגהה), ניסיונות להכפשת שמו ברבים, גסיסה כואבת ועוד כהנה וכהנה. כאב- כן, בהחלט. ועם זאת- הבודהא היה משוחרר. איך יתכן?

 אי הצמדות

אחד הנושאים המרכזיים עליהם חזר הבודהא שוב ושוב בתורתו הוא נושא האי-הצמדות,  הזהיר מפני תאוות החושים, והמליץ לשמור על דלתות החושים מוגנות.

כאמור, פרשנויות לרוב נכתבו על דבריו של הבודהא, ומסורות שונות פירשו ומפרשות נושאים אלו עד עצם היום הזה. סמנים ימניים של הבודהיזם מפרשים הגנה על דלתות החושים כהתנזרות מוחלטת מכל הנאה חושית שהיא: בכל הנאה טמונה מלכודת, יסבירו, שכן היא מייצרת השתוקקות, שמובילה להצמדות ולסבל.

אחרים מפרשים הגנה על דלתות החושים כמודעות בכל רגע ורגע לתהליכים המתחוללים בקרבנו. מודעות זו עצמה משמשת כהגנה בפני התשוקה. אחרים אפילו יאמרו, שזה בסדר להשתוקק, כל עוד אנחנו לא נקשרים להשתוקקות.

 הפחד מליפול בפח ההשתוקקות יכול להוביל פעמים רבות בכוון ההפוך משחרור. הפחד הזה, עשוי לגרום לנו לחיות חיים קטנים, סטריליים ומהודקים, אותם נבלה בחשש מפני חוויות רגשיות או חושיות, מפני התאהבות שתגרום לנו לאבד את שלוות הנפש, מפני טעמו המתוק של מעדן שיגרום לנו לחשוק בו שוב ושוב, מפני הנאה משקיעה יפיפייה, כי היא הרי בת חלוף או מפני חיבוק, כי מי יודע לאן הוא יוביל. הפחד הזה עלול להשאיר אותנו מאובנים וקפואים.

הבודהא הזהיר מפני הבנה לא נכונה של הדהרמה, התורה, שמסוכנת כמו אחיזת נחש ארסי בזנבו.  והסכנה המאוד מוחשית כאן היא להפוך מנוכרים לעצמנו ולאחרים. זוהי הליכה בכוון ההפוך משחרור- במקום למוסס את הגבולות והחומות, אנו מציבים אותם. במקום לחוש את החיבור שבינינו לבין כל הדברים בעולם, חיבור שנובע מתוך הבנה ואהבה, אנו עשויים לחוש נפרדים, מובדלים, מבודדים.

 צידה לדרך במסע פנימה

צ'וגיאם טרונגפה, אחד המורים הטיבטים הגדולים שלימדו במערב, אמר פעם שהמסע הרוחני הוא "עלבון אחרי עלבון". ובאמת, מי שישב עם עצמו כמה רגעים קצרים בניסיון לאלף את התודעה להתרכז בנשימה, למשל, טעם ודאי מקצת מטעמו של העלבון הזה. וזוהי רק ההתחלה. כשאנחנו מאפשרים לעצמנו להתבונן פנימה, אנחנו מגלים עד כמה אנחנו מונעים על ידי שדונים פנימיים שבהחלט לא מחמיאים לדימוי העצמי שלנו: קנאה, פחד , צרות עין, שנאה, קמצנות והרשימה עוד ארוכה. אנו נוכחים לדעת עד כמה הכוחות האלו שולטים בחיינו, הרבה יותר מכפי שהיינו רוצים לחשוב. הנתיב הראשון הנכנס אל מעבה היער של התודעה הוא הפגישה עם מצבי התודעה האלו. אם לא נכיר אותם וניפגש איתם, איך נוכל להשתחרר מהם? המוכנות להתבוננות נכוחה, התבוננות לא שיפוטית ולא מוטית, היא אמנות בפני עצמה, ואינה דבר של מה בכך. נדרש המון אומץ כדי "להסתכל לנמר בעיניים".

 יש רגעים שנחרטים בבהירות בזיכרון, מהסוג שמשנה את מפת פני הדברים לעד. רגע אחד כזה הולך איתי עד היום. בעיצומו של ריטריט ויפאסאנה בו השתתפתי לפני שנים, אחרי ימים שלמים של ניסיונות נואשים להימלט ממסיבת האימה שערכה לי נשמתי, נפגשתי.  התכוונתי לכתוב: נשברתי, אבל האמת היא שזו היתה פגישה, מהסוג שדון חואן מכנה: "פגישה עם הדעת".

חיים שלמים של מאבק עתיר אנרגיה שהושקעו בניסיונות עצומים לא לראות מה באמת יש שם בפנים, הביאו אותי אל הקיר, שהתרומם בשבילי בערך באמצע הקורס. ההתבוננות האינטנסיבית בכל מה שעולה בגוף ובראש, השקט והמרחב המוגן, התרגול הרציף והתודעה שהלכה ושקטה הכינו את הקרקע לפגישה הזאת.  אחרי כמה ימים כבר הרגשתי קרוב מדי על עורפי את נשימתם של השדונים שניסיתי להתחמק מהם כל חיי. די מבועתת המשכתי לרוץ במעגלים פנימיים, עד הקיר המבורך. הקיר הזה עבורי היה לא אחר מאשר רגע אחד צלול של הכרה שאני בעצם בורחת כל חיי. רגע אחד של בהירות, שהמנוסה הזאת היא חסרת תוחלת והיא עיקרו של הסבל. רגע אחד של ידיעה, שאני לא רוצה לבלות את שארית חיי בהמלטות. רגע אחד של ויתור על דפוס מאוד עמוק, אולי אינסטנקטיבי, של התנגדות ודחייה. רגע אחד קצרצר, שנמשך כמו הנצח, שהביא אותי להסתובב,  ולהסתכל על "הקטסטרופה השלמה", במילותיו של זורבה היווני. בקיצור, על החיים שלי.

הסוף, ידוע מראש לאלו המנוסים בכגון אלה. כמו במטה קסמים, ההתבוננות הישירה ממוססת את שדוני השלג האלה, שמתגלים ככאלו שהכי זקוקים לחמלתנו.

וכאן נכנס חיבוק הבודהא, שבלעדיו כל זה לא היה מתאפשר.

 METTA או חיבוק הבודהה

METTA, האיכות של הלב שנפתח לאהבה, היא אחד מארבעת מצבי התודעה הגבוהים, אותם לימד הבודהא לפתח ולטפח. זה לא רק אפשרי, זוהי גם זכותנו המולדת כבני אנוש.

 כשאנחנו ניצבים המומים מול השדים שבפנים, מגן משמעותי שיכול לעזור לנו לחצות את ליל האופל של הנשמה, הוא האהבה. מניסיוני אני, וממפגשים עם מתרגלים רבים, לרובינו יש מעט מדי מזה. אנחנו מהירים לשפוט, לגנות  ולהוקיע, בראש ובראשונה את עצמנו, ואנו גם לא נוטים לפקפק באמיתות התפיסות שלנו. אנחנו השוטר, הקטגור, השופט והתליין במשפט השדה הקצר שלנו. בקיצור, די ברור שבלי אהבה אנחנו אבודים. 

 הויפאסאנה, שפירושה ראייה לעומק או מאחורי הדברים, ההתבוננות החודרת וחסרת הפניות על הדברים כפי שהם, זקוקה לאחותה, האהבה. למעשה, הן אינן נפרדות. ראייה נכוחה, אמיתית, ללא מסכים ומסכות, זהו אקט של אהבה.  האהבה משמשת כגורם מאזן ומרחיב כנגד תפיסותינו השליליות, או השגויות, וגם מהווה גשר שנושא אותנו מן היחסי אל המוחלט.

 השאלה הראויה להישאל בכל צעד על הדרך הרוחנית היא: "איפה האהבה". המגדלור שלנו מצביע לכוון של אחדות, חיבור, אחווה, פתיחה של הלב. אם אנחנו מרגישים את עצמנו יותר ויותר נפרדים, מנותקים, מנוכרים, זה הזמן לבחון שוב את התרגול שלנו, לבחון שוב את החיים שלנו.

 אפשר להרגיש את כל מנעד הרגשות האנושיים, כולל כאב, ועדיין להיות במקום של שלווה וחמלה, של הבנה עמוקה, של אהבה. הרעיון הוא לא לעבור את החיים תוך הימנעות מבוהלת ממה שהחיים מזמנים לפתחנו, נצמדים חזק לשלוות הנפש שלנו, אלא להיות עם כל מה שעולה, בפיכחון, בחוכמה, באהבה. למצוא את השחרור בכל רגע ורגע, בכל סיטואציה, בכל רגש. ואז, השד פתאום אינו נורא כל כך, ואולי גם אינו מבקר לעיתים תכופות כל כך.  ההמלטות מפני כל מה שמסב לנו סבל, מהווה סבל בפני עצמה. כשאנחנו מפסיקים את המנוסה, מתוך ידיעה והבנה, משתרר שקט גדול. אנחנו יכולים סופסוף לנוח במרכזם של הדברים, כפי שהם. 

 הבודהה היה ידוע כמורה גדול, שידע לכוון ולתת לכל אחת ואחד בדיוק את מה שנדרש עבורם  בדרכם אל השחרור. בין כל האנשים שעברו אצלו, רבים ורבות מהם באו בעקבות כאב גדול, כאז כן היום.

לפעמים, כשנגמרות המילים, והכאב גדול מכדי להכיל, הדבר הכי נכון ונדרש הוא חיבוק: ביטוי מיידי ומוחשי של METTA  בעולם, הצהרה פיזית של חום, אכפתיות, שותפות, עידוד ותמיכה בדרך, ובעיקר – אהבה. אני מרגישה את חיבוק הבודהה עד היום. הבודהה שלי כן חיבק.

 

למעוניינים ללמוד עם לילה קמחי מדיטציה ובודהיזם הכנסו לקישורים: ריטריטיםקורסיםקבוצות מדיטציה וליווי אישי

בקטגוריה כתבות ומאמרים | תגים | 2 תגובות

פשוט להגיד לא: איך עובדים עם מחשבות שליליות

 

כמה מילים על טיהור התודעה

הקאנון הפאלי, אסופת דרשות הבודהה, מלא בהנחיות, הסברים ודרכי עבודה עם הגוף והתודעה, המכוונים לשחרר את האדם המתאמן בהם. האדם הזה הוא אנחנו. ואנחנו  "יצורים של התניות", כלומר – כולנו נמצאים תחת השפעה מתמדת של נסיבות, מגיבים אליהן ומשתנים לפיהן. בשפה פשוטה יותר אפשר לומר שנקצור את מה שנזרע.

כשאנחנו מלמדים את תורת הבודהה במערב, ישנה נטייה רווחת להתאים את הדברים לרוח המערבית. רובינו אינם נזירים, וכך הנושאים או הדוגמאות שיעלו יתמקדו לא בחיי הנזורה אלא ביחסים בין האדם למשפחתו, לבני הזוג או למקום העבודה. בדומה, תקופות ארוכות של תרגול בדממה אינן שכיחות אצל רובנו. כך, נשים פחות את הדגש על מצבי תודעה מעודנים אליהם מגיעים על ידי טיפוח ריכוז לאורך זמן ולעומת זאת נדגיש את האפשרות שלנו להשתחרר בחיי היומיום ממש.

 רובנו במערב סובלים מעודף שיפוטיות, מביקורת עצמית ובאופן כללי מנוקשות וצרות לגבי האופן בו אנו תופסים את עצמנו. כך, בשביל רבים מאיתנו העידוד וההכוונה יהיו לפתח גישה רכה, ידידותית, חומלת  ואוהדת כלפי עצמנו וכמובן גם כלפי האחרים. כשאנחנו מפתחים קבלה רדיקאלית כלפי עצמנו וכלפי העולם, היא עוזרת לנו להרפות את אחיזת ה"מעכירים" בנו: תנודות התודעה בתוכנו שגורמות לנו לכאב ולסבל. כך, פיתוח וטיפוח של איכויות הלב הכרחי לחיים חופשיים ופעמים רבות ממוסס דפוסים עקשניים במיוחד. לפעמים זהו החלק הכי קשה בתרגול וטמון בו חופש גדול.

עם זאת, כאן אנחנו נדרשים לערנות ולכנות בלתי מתפשרות. האם אנחנו משתמשים בנינוחות וברכות בכדי לחזק דפוס של עצלות או וויתור על מה שחשוב לנו, רק מפני שהוא לא קל? האם אנחנו משחקים לידיהם של דפוסים שלא מיטיבים איתנו, כמו הנטייה לדחות דברים לאחר-כך, לעשות "רק מה שבא לי ברגע זה", או להיות מותנים  על ידי חוסר אנרגיה

שהופכת מהר לישנוניות ולפעמים לעיוורון? אורבת כאן הסכנה שהמסר הרדיקלי של הבודהה, שדיבר על שחרור מוחלט של הלב והתודעה, הופך לחלקי ומתפשר לכוון של קצת יותר נוחות ושלווה בחיים, או ל"סמסרה מאיכות טובה יותר".

 הבודהה לימד מגוון של כלים בכדי לשחרר את התודעה שהפכה למוגבלת וקצרת-רואי עקב הצמדות. חלק מהכלים הללו אינם כל כך פופולריים במערב, ואנחנו לא מרבים ללמד אותם או לדבר עליהם.  מדובר בהנחיות שלא תמיד מתיישבות עם גישה תירגולית רווחת שמעדיפה מסרים רכים ועמומים יותר, ולא רוצה להיות מאותגרת במיוחד. מדובר על הנחיות לטיהור של התודעה. מדובר על השקעת מאמץ ואנרגיה בפעולה הזו. מדובר על תרגול, מתמשך ועקבי, או אם תרצו –  התמסרות עמוקה לתרגול, בלי תירוצים.

 כשהבודהה לימד על "מאמץ נכון", (סוטרה SN45.8 ) הוא מנה ארבעה סוגים: המאמץ לנטוש את הנטיות השליליות בנו, שמובילות לכאב ולסבל, ( unwholesome), המאמץ שאנו משקיעים על מנת שלא יצוצו שוב אלה שכבר ננטשו, המאמץ לפתח את הדברים החיוביים שעדיין לא קיימים בנו, ואשר מובילים לחופש ולאושר ((wholesome והמאמץ לטפח את אלה החיוביים שכבר קיימים בנו. החיובי, כמו השלילי, מוגדר לפי מערכת היחסים שלנו איתו – מה גורם לנו לסבל ומה משחרר אותנו מהסבל. השלילי מונה בתוכו את אינספור תנועות התודעה שמרחיקות אותנו מהאושר. הבולטות ביניהן: שיפוטיות, ביקורת, כעס, קנאה, ספקנות, ועד לתנועות מעודנות של תפיסת העצמי כנפרד.

 בסוטרה MN20 (נספח מצורף) הבודהה מלמד איך לעבוד עם מחשבות שליליות. ההנחיות ברורות ולא משאירות מקום לספק – המחשבות השליליות גורמות לסבל מיותר, ועלינו מוטלת המלאכה לנטוש אותן. בסוטרה זו הבודהה  מציע מרשם מפורט של "עשי זאת בעצמך" עם הוראות הפעלה פשוטות שמצורפות ודוגמאות שכל אחד יכול להבין. מן הקל אל הכבד, הבודהה הולך ישר על כל הקופה. המטרה, כזכור, היא חופש אמיתי של הלב-תודעה. 

הדרכים שמציע הבודהה הן יצירתיות.  אחת  מהן מערבת חקירה של המחשבה השלילית ברגע ההווה ואת ההבנה עד כמה היא מזיקה לנו. אחרת מייעצת להאט את הטייס האוטומטי וכמו לשים מקל בגלגל השליליות, אחת מציעה להסתכל למקום אחר או "לעצום עיניים",  והאחרונה, כשכלו כל הקיצין ושום דבר אחר לא עובד, מייעצת במילותיו של הבודהה – "להצמיד את הלשון לחיך, להתאמץ ולהכניע את המחשבה לארץ, כמו איש חזק שמכניע איש חלש ממנו".

מי שלא הרים גבה עד כאן, שיקום. זה נשמע לא נחמד, דרסטי ואפילו אלים. ואיך זה מתיישב עם תפיסת העולם החומלת, הידידותית, זו שמקבלת הכל ללא תנאי?

אפשר לענות על כך בהרבה דרכים. אך די אם אומר שבעצם ההנחיות הללו מצויה חוכמה גדולה וחמלה גדולה.

 "להימנע מלעשות רע, לעשות טוב, ולטהר את התודעה – זוהי תורתם של הערים"  

אם תרוץ אלינו ילדה קטנה ומלאת התלהבות ותרצה בכל מאודה שנטעם מעוגת הבוץ שכרגע סיימה להכין עבורינו – הרי שהתגובה שלנו ברורה כאן. בחיוך חביב נודה לה, אולי נתמלא הערכה למאמץ הגדול שהשקיעה, אך אין שום סיכוי (אני מקווה) שנסכים לטעום מעוגת הבוץ שלה, גם אם היא מביעה את מחאתה בקולות רמים, או אפילו נעלבת.

בדיוק באותו האופן, כשברור לנו מה מוביל לסבל ומה משחרר אותנו ממנו, ההבנה מובילה לפעולה הנכונה.

 "אני מלמד אתכם את זה כי זה אפשרי", אמר הבודהה. "אם זה לא היה אפשרי – לא הייתי מלמד אתכם זאת".

החדשות המעניינות כאן הן שאנחנו אוטונומיים. אנחנו  – לא  – המחשבות –  שלנו. יש בנו את היכולת ואת העוצמה לטהר את התודעה. יש לנו את הסמכות ואת האוטונומיה לעצור את המפולת. 

 הקץ למחשבות זבל

בריטריט בן חודש בהודו באפריל האחרון היתה לי הזדמנות להפוך את הרעיון הזה לתרגול מתמשך ורציף. התמלאתי השראה מקריאה בספר על חייה של אישה מופלאה, "עולת-רגל לשלום", (Peace Pilgrim) שצעדה במשך שלושים שנה בארה"ב למען השלום. ההכנות שלה למסע חייה ארכו חמש-עשרה שנה. אחת מהן היתה התרגול: "בלי מחשבות זבל".  איזה רעיון מרענן. ראמנה מהארשי אמר פעם שכשיש זבל הוא זורק אותו לפח, מבלי לחטט בו או לבדוק ממה בדיוק הוא מורכב. זבל זה זבל, אמר, ומקומו ברור. גם הבודהה סיפר פעם על משהו דומה. כשנתקע בך חץ מורעל, יעץ, פשוט שלפי אותו. עבודת הבירור במקרה זה עלולה לעלות לך בחייך. אולי זה היה הזמן ההודי שנפרש אינסופי מסביבי, ואולי התנאים המיטיבים, אך התפלאתי, בכנות, עד כמה היה קל להתמיד בתרגול הזה ואף להצליח בו.

ההבנה הנכונה משחקת כאן תפקיד חשוב. כמו שאושר הוא לא דבר פרטי, כך גם הסבל והשליליות. זה תמיד, במוקדם או במאוחר, יצא החוצה ויעכיר את הסביבה. כשאנחנו מבינים לעומק עד כמה השליליות שבנו פוגעת בנו וגם באחרים, עצם ההבנה הזו משמשת כדלק שמניע אותנו לוותר על השליליות. זהו הרעיון שעומד מאחורי עקרון החמישי והאחרון לפי סוטרה MN20–"פשוט להגיד "לא".  

כן, אבל…

חיצי הרעל של המחשבות השליליות שלנו משוחים כנראה גם ברעל ההצמדות והבעלות הפרטית. אחרת אין הסבר טוב אחר לקושי ולהתנגדות שמתעוררים באנשים רבים (כולל אני עצמי בעבר)  כשהם שומעים על התרגול הזה.

ההזדהות עם המחשבות "שלנו" היא די טוטאלית. הבעלות ותחושת הקניין חריפות. לא בקלות נוותר על הרעיונות והדעות שלנו, אחד מהאובייקטים של ההצמדות אותם מנה הבודהה.  אולי זה קשור למנגנון ההישרדות של האגו, שמרגיש מאויים שפולשים לו לטריטוריה. "אף אחד לא יגיד לי מה לעשות", הוא תוקף. "אני רוצה חופש". וכך אנחנו חוזרים שוב ושוב, כמו בבדיחה חבוטה, לדפוסים המוכרים והבטוחים שלנו. למעשה, עבודה עם המחשבות שלנו היא נתיב מהיר לחופש. זה לא אותו החופש המזויף שמוכר לנו האגו או מערכות הפרסום המשומנות שהתמחו במה שמפעיל אותו, שם בדרך כלל המוטו הוא "החופש לעשות מה שבא לי". והרי מה שבא לנו לעשות פעמים רבות מדי, ומסיבות רבות מדי, זה בדיוק לרקוד לצלילי החליל של מה שמרחיק אותנו מהאושר, מה-well being – מהטוּבְהִיוּת שלנו.    

ההתנגדויות שיכולות לעלות בנו סובבות סביב הספק:  "אמירת לא היא סוג של הכחשה או הדחקה, ואני הרי רוצה להיות בקשר עם כל הדברים", או חשש  רווח-  "אבל מי אהיה בלי המחשבות, הנטיות והדפוסים האלו? הן הרי מי שאני".

אמירות כאלו ואחרות עלו בשפע בקבוצות השונות בהן שוחחנו על התרגול הזה ועל משמעויותיו. מעניין לציין שמזמן לא נתקלתי בכמות כזו של התנגדויות, ולא בכדי. מסתבר שהתנגדות היא לפעמים נייר לקמוס שמדווח שעלינו על משהו מהותי וחשוב: שאולי מצאנו מפתח לפתרון איזושהי חידה. השאלות שעולות ראויות ומעניינות, והדרך היחידה לבדוק אותן היא לנסות. מי שלקח על עצמו בכל זאת את ההרפתקאה הזו של טיהור התודעה רק  לשבוע אחד דווח בהפתעה גמורה על הצלחות ועל שינויים לטובה. בדרך כלל היו אלו ראשי המתנגדים… זה הפתיע את כולנו, ושימח אותי במיוחד. 

אז איך עושים את זה, או – כשאת אומרת לא, למה את מתכוונת?

זה הרבה יותר פשוט ממאות המילים שכתבתי על הנושא עד שהגעתם למשפט הזה.

   ובכל זאת, עוד כמה מילים בכדי לסבר את התודעה ולתת כמה כלים:

אפשר לחלק את התנועה של ה"לא, תודה" לשלבים המוכרים של הRAIN:    (זיהוי, קבלה, חקירה ואי-הזדהות).

כשאנחנו מזהים שליליות בתוכנו, מחשבה ביקורתית על עצמנו או על אחרים, שיפוטיות, כעס וכו' –  עצם הזיהוי כבר עושה את רוב העבודה. זהו שלב חשוב מאוד, משום שרוב השליליות מצליחה להסתוות כאמת, או כ"אני" או "שלי". כשאנחנו מזהים את הבעיה-  עשינו הרבה מאוד. בעצם ניתקנו והפרדנו את עצמנו מהמחשבה. עצם היכולת לזהות מצביע על דרגת חופש חשובה שנפתחה בינינו ובין המחשבה הזו. השלב הבא – שלב הקבלה. כאן אנחנו עוצרים במודע את גלגל השליליות, לא שופטים את המחשבה הזו או מגנים אותה. שלב הקבלה מערב בתוכו גם את החמלה וגם את החוכמה, שני הצדדים של אותה מטבע חסרת עובי.

השלב הבא: שלב החקירה. בשלב זה אפשר לחקור ישירות – מה קורה בנו כשמתגנבת לה מחשבה שלילית. אין מדובר בחקירה היסטורית או תוכנית/סיפורית של המחשבה, אלא חקירתה ברגע ההווה – מה היא עושה בנו ממש פיזית. למה התחושה הזו הכי דומה. וגם – איך היא מושלכת החוצה, אל הקרובים לנו ומהן התוצאות וההשלכות שלה. הרבה פעמים זהו השלב שסותם את הגולל על הכניסה החופשית של המחשבות השליליות. עשוי להיווצר בנו סוג של מיאוס מהכאב, שלנו ושל אחרים, שיכול לצבור מומנטום כזה שבעזרתו יוקם הגבול הנכון שימנע השתוללות חופשית של מחשבות מהסוג המזיק. הבודהה דיבר פעמים רבות על hiri  (פאלי) – תחושת מיאוס או בושה מיוחדת שמניעה אותנו לפעולה הנכונה.  

השלב האחרון – שלב אי ההזדהות. כאן אנחנו לא עושים עניין גדול מכל הסיפור. אז עברה המחשבה הזו. אז מה. אנחנו  רואים  אותה כמשהו חולף כל כך, סוג של אימפולס חשמלי, ומבינים אותה כהתרחשות של הרגע, כפרי של הרבה תנאים, גורמים ונסיבות שהביאו אותנו עד הלום: להוות משכן מארח למחשבה הספציפית הזו.

 מחשבות שליליות יכולות להגיע מכמה כיוונים. מחשבות רבות הן ביטוי של הרגל שהפך טבע: אנחנו רגילים להביט על העולם דרך משקפיים מסוימות שצבען עכור. כשהמחשבה השלילית: ביקורת, שיפוטיות, האשמות ודומיהן עולה בנו תדירות, כהרגל, כאן המקום לתרגל בנחישות לשים קץ להרגל הזה ואמירת ה"לא" פשוטה כאן יחסית. מחשבות אחרות הן כמו "דלקת כרונית" ויכולות להיות ביטוי של דפוסי הכאב העמוקים שלנו. למשל, אם אנחנו ביישניות, ורגילות שלא לספר על הצרכים שלנו לסביבה ובטח שלא לבקש עליהם מענה,  ומתעורר בנו צורך שלא מקבל במה והזדמנות לביטוי, תחושת החוסר הופכת לתסכול שיכול בנקל להפוך לכעס, המופנה כלפי עצמנו או פעמים רבות מושלך החוצה אל האחרים. ההשלכה החוצה יכולה להיות מורגשת – התפרצות זעם למשל, או יכולה להתבטא באופן לא מילולי, כמחשבות שליליות אינטנסיביות על האחר. אם הדפוס הזה חוזר על עצמו שוב ושוב, כאן המקום לרדת לחקר העניין בצורה דקדקנית יותר  ולהשתמש בחקירה על מנת לרפא את הדלקת מן השורש. אם שוב ושוב עולה בנו כעס- כאן המקום לברר מה מניע אותו, מהו הדבר אותו אנחנו חסרות עכשיו ולמה אנחנו זקוקות. קיים סיכוי טוב שברגע שנעשה מקום לתחושת החוסר בתוכנו תתחולל ההתמרה ונעבור מהטחות אשמה אל הבנה וקבלה של הדברים כפי שהם ברגע הנוכחי. משם קצרה הדרך ליכולת שלנו להגיד "לא" בקלות רבה יותר.

ישנן מחשבות שברור וקל לנו לתייג אותן כמזיקות לנו, ויש גם מחשבות נסתרות יותר, כמו קפלים בבגד, שלוקח יותר זמן להבחין בהן. לפעמים שורשיהן עמוקים מאוד, בהן אפשר למנות את הנחות היסוד שמנהלות את חיינו. עם האימון והתרגול עולה גם המיומנות. עיקר הקושי הוא בהתחלה. אחר כך – הרגל הופך לטבע, וכמו במחבת קרמי משוכלל שהחליף את המחבט הישן השרוט שלנו, המחשבות השליליות נדבקות פחות ופחות לתודעה.

50 דרכים לעזוב את אהובך

כמו ששר פול סיימון הנפלא – יש הרבה דרכים לעשות את זה. ובסוף כל הדרכים,  יש מקום לתנועה פנימית נוספת, קטנה ומשמעותית מעין כמוה. תנועה שכמו לא מסכימה עם עוול. שאומרת – "שבעתי מזה". ובכך מונעת את המשך ההזנה של אותו הדפוס. אפשר לומר שמדובר בסוג של עייפות החומר מלהמשיך ולהתגלגל בסמסרה. אנחנו מאבדים עניין ומפסיקים מיידית את תהליך ההקסמות. כאן אין מקום להתעכב. מחשבה, הרי, זה הדבר המהיר ביותר בעולם, כך גילו כבר חכמי הוודות בהודו. אפשר לעבור דרך כל השלבים שמנה הבודהה, תוך שימוש בטכניקות שונות כמו ה RAIN שפרטתי למעלה,  אך אם מתאפשר לנו, אפשר ללכת ישר ללב העניין ולהגיד לא. או- "לא תודה". או – "אין מקום",  או- "לא כרגע", או כל צירוף מילים יצירתי אחר שעולה בדעתכם שיבהיר את הנקודה. בלי לארח את המחשבות, בלי לבדר אותן, בלי לחקור אותן או לצלול לנבכי התת-מודע המרתק שלנו כדי לברר מניין הגיעו. בשונה מחקירת עומק היסטורית של המחשבה, או מהניסיונות להבין מאיפה צצה או למה דווקא עכשיו, אנחנו פשוט שומטים אותה.

מבראשית

בכל פעם שאנחנו נזכרים – אנחנו מתחילים, מבראשית.  כלל הזהב הוא – לא באלימות. בלי נזפנות, ביקורת עצמית או שיפוטיות. המחשבה מזוהה על ידי החלק שיודע – ומייד נשמטת. עדיף בחיוך קל. עדיף במתינות. אבל תמיד בנחישות וברצף של המשכיות.  הצליל בו אנו אומרים בתוכנו את ה"לא" חשוב מאין כמותו.

ואנחנו מתחילים, מבראשית. כמו פגישה מפתיעה עם אדם חדש, או פגישה מפתיעה עוד יותר עם מכר וותיק אחרי שאנחנו השתנינו. לא חשוב כמה פעמים נזפנו בעצמנו על תוכנה של המחשבה שעלתה כרגע. עכשיו אפשר לעשות משהו אחר.

 באופן הזה אנחנו מעשבים את הגינה שלנו. ומה שנחוץ לנו זה את הרצון לעשב את הגינה, כמה כלי עבודה והתמדה ונחישות. מאמץ נכון, או- "תעזבנו יום – יעזבך יומיים" כמו ששר מאיר אריאל. אולי גם הוא תרגל את זה?

וכמה מילים לסיום. בתרגול מהסוג הזה נדמה שאנחנו הולכים בדרך הדרגתית, יחסית, עקב בצד אגודל. מכיוון שאנחנו מושפעים מאוד מגורמים וסיבות, דרך עיקרית וחשובה אל החופש היא דרך טיהור של התודעה מכל מה שמאפיל אותה.  עם זאת, החירות עליה דיבר הבודהה אינה מותנית ואינה תלויה בתנאים, נסיבות וסיבות. החירות אינה  ניתנת למדידה ולא מתאימה לכללים של טהור או טמא, שלילי או חיובי.  החירות הזאת נמצאת מעבר להסברים ולתרגומים שלנו את העולם ואת עצמנו, וגם, פרדוקסאלית, בתוכם. בכל פעם שגלגל השליליות נעצר בתוכנו, הרי שעשינו צעד משמעותי לכוון החירות ובו זמנית אנחנו כבר בתוכה.

"המניע האחד שאני מכיר הוא הרצון לחפש את החירות. החירות היא להמריא ולעוף אל האינסוף אשר שם. החירות להעלם, לנסוק, להיות כמו שלהבת הנר, שאף שהיא ניצבת אל נוכח אורם של ביליון הכוכבים, אין אורה שלה נפגם, שכן היא לא התיימרה מעולם להיות יותר מכפי שהיא: שלהבת הנר, ותו לא". דון חואן.


נספח – עבודה עם מחשבות שליליות:  סוטרה MN20:

הבודהה הציע לנסות שלב אחר שלב, מהקל אל הכבד:

  1. החלפה: במקום לתת למחשבה השלילית מקום נותנים תשומת לב במקום  למחשבה חיובית שכן תומכת בהתעוררות. למשל: מול מחשבת סלידה נוכח אובייקט מסויים אנחנו מוזמנים להחליף אותה במחשבה על הטבע החולפי והמשתנה תדיר של הדברים. מול מחשבת טינה כלפי יצור חי כלשהו אנחנו מוזמנים להחליף אותה במחשבה ידידותית, סביב  רצון טוב או חמלה. "כמו נגר שמוציא כפיס עץ גס ע"י אחד עדין יותר".
  2. הרהור: הבנה והרהור בקשר לסכנה הטמונה באירוח מחשבות מהסוג הזה, שכן הן גורמות לכאב ולסבל קודם כל לנו, ואחר גם לאחרים. "כמו גוויה שתלויה סביב צווארה של צעירה מגונדרת". 
  3. שכחה ולא לשים אליהן לב: ההזמנה היא להתבונן לכוון אחר או פשוט לעצום עיניים. כלומר – כמו לתת למחשבות לפטפט לנו בתודעה בעוד אנחנו מתבוננים בנשימה.  או – במקרה שיש כאב גדול, בגוף או בלב, עדיף להסיט את תשומת הלב מהכאב: לנשימה, לצאת להליכה או לדבר עם מישהו, כלומר: להחליף את המחשבות השליליות בהסחת דעת שיש בה כוונה טובה.
  4. השקטה של תצורות המחשבה שהעלו את המחשבה הזו: חקירה של הסיבות שהובילו למחשבה. מדובר במעבר למחשבות עדינות ומורכבות יותר, שגורם להשקטה של התודעה.  "למה אני רץ? מה אם אלך לאט? למה אני הולך לאט? מה אם אעמוד? למה אני עומד? מה אם אשב? למה אני יושב? מה אם אשכב?" כשאנחנו מתרגלים באופן הזה אנחנו מחליפים תנוחה גסה יותר במעודנת יותר, כך גם בחקירה של המחשבות.
  5. פשוט להגיד לא – להפגין עוצמה ונחישות גדולה מול מחשבה מזיקה לנו שחוזרת בעיקשות אבל היא למעשה קטנה וחלשה הרבה יותר מאיתנו.  כאן המקום פשוט לומר "לא", או – "לא תודה", או – "לא כרגע" שוב, ושוב ושוב, בנחישות ובעוצמה. להציב גבולות ברורים, אך כשליבנו נשאר פתוח, ללא שמץ של עויינות, שנאה או דחייה. כשמדובר במחשבה מטרידה במיוחד ואובססיבית הבודהה מציע "להצמיד את הלשון לחיך" ולהמשיך לפעול בנחישות וכמו להכניע את המחשבה הזו ארצה: לא לתת אף פתח למחשבה השלילית להיכנס.

 

למעוניינים ללמוד עם לילה קמחי מדיטציה ובודהיזם הכנסו לקישורים: ריטריטיםקורסיםקבוצות מדיטציה וליווי אישי

בקטגוריה כתבות ומאמרים | תגים , | להגיב

כמו שפנינה היא תגובת הצדפה לסבל

והנה עובדה. הזחל הופך לפרפר בתהליך מופלא שקורה אלפי פעמים ביום. יום בהיר אחד הזחל נעצר על עמדו, ומתחיל לטוות קורים עדינים סביב עצמו. כשהפקעת מושלמת, הוא מפריש חומר שממיס את עצמו. אם היינו פותחים את הפקעת ברגע זה היינו מגלים נוזל צמיגי ירוק-שחור. מתוך העיסה המשונה הזו מתגבשת חיה אחרת לגמרי, כזו שיש לה כנפיים יפיפיות והיא מעופפת באויר. פרפר. "פשוט הירגעו וביטחו בתהליך" טבע מורה המדיטציה ראם דאס את מטבע הלשון המוכרת. אבל אם זה היה תלוי בנו, היינו כבר בתגובה עצומה של חרדה והתמרדות עוד בשלב הזחל. קודם כל, מה פתאום לעצור? אנחנו לא ממש אוהבים שינויים. תנו לנו להמשיך ולרוץ במירוץ העכברים המשונה לו אנו קוראים "החיים שלנו" ונרגיש שהכל כשורה. דבר שני – להמיס את עצמנו? זה כבר עניין מסוכן. מי לידינו יתקע שנצא מזה בחיים? שנצא מזה טוב? לא, עדיף להישאר זחלים בטוחים שאוכלים עלים כל היום. אבל זהו, שזה לא ממש בידינו. קוראים לזה החיים.

 כאשר אנחנו מאובחנים כלוקים במחלה קשה, אנחנו נשאבים באחת לאורח חיים שונה מזה שהורגלנו בו, שכולל ביקורים תכופים בבית החולים, המתנות מורטות עצבים לתוצאות של בדיקות, התמודדות עם גופנו המשתנה והכואב, ועם התודעה שלנו שאחוזה באובססיה של מחשבות של אימה וחרדה.  מה שהיה מובן מאליו, כמו הליכה למכולת או להסיע את הילדים לחוג, הופך להיות מטלה מאתגרת עד בלתי אפשרית. קשה למצוא את השקט שבפנים כשהתודעה נסערת, כשאנחנו "מיטלטלים בין גן עדן וגיהנום" שנקבעים לפי תשובות הרופאים, וכשאנחנו עומדים מבולבלים מול שלל של תוצאות ונתונים ושפע של עצות סותרות וכולם קשורים ישירות לאיכות חיינו ולאריכות ימינו. עם זאת, דווקא למצב הזה יכולים להיות יתרונות גדולים. זו יכולה להיות הזדמנות פז להתעוררות, כזו שטעונה באנרגיה הגדולה של הפחד מהמוות כמו גם באנרגיה הגדולה של ההשתאות מהחיים. השאלות הגדולות של החיים נעשות דחופות הרבה יותר כשאנחנו מוצאים את עצמנו עם הגב לקיר, מה שגורם לרבים מאיתנו לחוש יותר בחיים מאי פעם ולפיכך לנקוט פעולות ולעשות מעשים שלעולם לא היו חולמים לעשותם קודם לכן. מדיטציה למשל.

 איזה חתול אנחנו?

דון חואן, השאמאן האינדיאני, מספר על שני חתולים שנלקחו להרדמה סופנית. החתול האחד היה מפונק וטוב מזג, והלך ללא מחאה אל סופו. החתול השני, שבאופן פלאי חש בסכנה המתקרבת, נדרך, וברגע המתאים קפץ והשתחרר מהזרועות שהתכוונו להוביל אותו אל מותו. חתול זה נעלם בין הפחים, לחיים של הרפתקאה מסוג אחר מזה שהכיר עד כה וביכר, בהחלטה אינסטינקטיבית,  את החיים הלא ידועים כחתול רחוב על פני המוות. נדמה שברגע מסויים, כשאנחנו מקבלים את הבשורה על היותנו חולים במחלה קשה או על מותנו הקרב, אנחנו עשויים להגיב באחת משתי התגובות הללו. במקרה שאנחנו מחליטים לזנק מבין הזרועות הנוחות אל הלא ידוע, עשוי לבעור בנו יצר הסקרנות ומיפוי הטריטוריה הלא מוכרת פתאום, הקרוייה החיים והמוות. זוהי תחילתו של החיפוש, שבמובן מסויים לא מסתיים לעולם.

 הבודהה לא מצא כל הבדל בין אנשים חולים ובריאים, זקנים וצעירים, נשים או גברים. כולם, אמר, מועדים לסבל, לאי-נחת, לחוסר סיפוק, ולתחושה הבוערת שהחיים הם בעיה שיש לפתור אותה. תחנות קבועות בחיינו מספקות לנו את הסבל הזה: ייסורי הלידה, המחלה, הזיקנה והמוות, אם נזכיר את הראשיים שבהם, כמו גם השהייה במחיצת דברים ואנשים שאנחנו לא מחבבים במיוחד, או הפרידה מאלו שאנחנו דווקא מעדיפים להיות איתם. פעמים רבות אנחנו עומדים מול הניסיון לפתור את סבלנו עם סט ידוע מראש של עקרונות פעולה. נדמה לנו ששליטה, החזקה וארגון בלתי פוסק של פרטי עולמנו באופנו שיתאים לפנטזיה שלנו מהווים את התשובה. אבל הפנטזיה כידוע לעולם אינה מתממשת שכן האושר אינו שורה לנצח בחיינו, גם אם עשינו את כל הדברים הנכונים, סידרנו את חיינו כמו שצריך וענינו על כל רשימת המטלות שנדמה לנו שהוטלו עלינו פעם. באופן פארדוקסאלי, דווקא כל ה"טריקים" שלנו, השליטה, הלחץ המתמיד והתנאים שאנו מציבים לאושרנו הם אלה שמעכבים אותו, מעצימים את סבלנו ועשויים להחריף את מצבנו. המצב נהיה חריף עוד יותר כשאנחנו מוצאים את עצמנו בקטגוריה המבהילה של לוקים במחלה קשה.

 כאנשים חולים אנחנו עשויים למצוא את עצמנו מבודדים, מנותקים מקבוצת השווים שלנו או ממשפחתנו, מאבדים באחת את הזהות שלנו ומאמצים ככורח זהות חדשה, זהות של חולה. הזהות הזו מגיעה עם ריטואלים שעד כה היו זרים לנו, עם שפה חדשה ועם קבוצת התייחסות חדשה. אחרי ההלם הראשוני אנחנו עשויים למצוא את עצמנו מנסים להסתדר איכשהו בפלנטה האחרת וכמהים עד כאב לחזור למצב הקודם. התודעה עסוקה תדיר בגעגוע ובהשוואות למה שהיה בעבר, ומייצרת תסריטים קשים לגבי מה שיקרה בעתיד. בזמנים שכאלו עשויות לעלות שאלות רבות, חלקן מטאפיסיות כמו מהי משמעות החיים, וחלקן פרקטיות, כמו איך להתמודד עם הכאב העז בבטן, עם החרדה הבלתי נסבלת בתור לבדיקה או עם מותנו הצפוי. לפעמים זה עשוי להוביל אותנו לתחושות קשות ומתמשכות של אבל, דיכאון וחוסר מוצא.

 אז איך מדיטציה יכולה לעזור?

"כמו שהפנינה היא תגובת הצדפה לסבל… החול הוא דרך חיים לצדפה. אם אתה רך ועדין ומוכרח לחיות על הקרקע החולית של האוקיינוס, יצירת הפנינים הופכת לצורך". כך כותבת נעמי רמן בספרה 'ברכות סבי'. 

הכאב, כידוע, הוא בלתי נמנע. הסבל, עם זאת, אינו הכרחי. אפשר שבמקום התגובה השכיחה שלנו לסבל, תגובה של פחד, בלבול ומצוקה, שהדיסק שלנו ינגן מוזיקה אחרת לגמרי, נעימות של פתיחות, שלווה, רוחב לב, חמלה והבנה. "החלפת הדיסק" עשויה להיות אפשרית דרך פיתוח התודעה, או אמנות המדיטציה.

אחד הדברים הראשונים שעשויים לקרות לנו במדיטציה היא ההבנה שיש בנו יותר ממה שנראה לעין. מה שנראה לעין זה קודם כל הגוף שלנו ואחר כך הזהות שלנו. במדיטציה אנחנו מתבוננים על הנשימה שלנו, כמו גם על הגוף וכאביו, מצבי הרוח המשתנים שלנו, המחשבות שלנו וכל התכנונים לעתיד או זיכרונות העבר כמו אמא רחומה שמתבוננת על ילדה היחיד משחק בצעצועים שלו. פעם הוא משליך את התוף ופעם מחבק את דובון הצעצוע. האמא יושבת בשקט ומתבוננת עליו, ללא שיפוטיות או משוא פנים, בחום ואפילו בידידות. כשאנחנו מתבוננים באופן כזה על המתחולל בנו, גדלים הזמנים בהם התודעה שלנו, שרגילה לקפץ באובססיה בין אובייקטים מנטאליים שונים, עשויה להירגע ולשקוט ואנחנו עשויים להיפתח לשקט שממנו ניתן להתבונן גם על הרעש באיזון ובלב פתוח. ההבנה שהעומס בתוכנו הוא לא אנחנו ואפילו שהגוף הזה שאנחנו רגילים לקרוא לו "שלי" הוא לא בדיוק שלנו מתחילה לחלחל, ועימה הקלה עצומה לגלות שאולי אפילו הזהות החדשה שאימצנו לנו בלית ברירה, זהות החולה, היא לא כל הסיפור שלנו.  

 מה יקרה שם

אין לדעת כמובן במה ניתקל ואת מה נפגוש, אבל אנחנו יכולים ללמוד מחדש את האופן בו אנו פוגשים את הדברים. במסורת של הויפאסנה העבודה עם כאב וסבל מערבת חקירה אמיתית של התחושות הקיימות ושל ההשלכות וההזדהויות שלנו, לימוד של התייחסות אחרת לכאב, פיתוח איזון וקבלה, כמו גם היווכחות בשמחה, ברכות, באהבה ובחופש שקיימים בנו, תרופות-נגד לכעס, לטינה, לפחד ולחוסר הביטחון שבנו. אנחנו נפתחים לאפשרות לפתוח את ליבנו לעצמנו ולאחרים, לקושי כמו גם לשמחה, ולמעשה הראדיקלי והאמיץ של התיידדות עם עצמנו. במהלך הקורס אנחנו מבררים יחד נושאים כמו איך ליצור אינטימיות עם עצמנו ועם החוויה, איך למצוא מקלט ברגע ההווה ומנוחה בו ואיך להיות שותפים לחיינו ולא הקורבנות שלהם. חשיבות רבה ניתנת למפגשים בקבוצות קטנות עם המורים, המאפשרים לאוורר את החוויה, לחלוק, להקשיב לאחרים וכן, גם הרבה צחוק והקלה. השיחה בקבוצה עוזרת להקטין את ההכחשה וההימנעות שמוסיפים לסבלנו. מה שמתחיל כבד ונראה בלתי אפשרי, הופך להיות חקירה עומק סקרנית ומשותפת אל תוך נושאים המוכרים לכולנו, ותובנות חדשות עשויות לצוץ לגבי חיינו. בקורס משתתפים גם מטפלים ובני משפחה, ודי מהר אנו עשויים להיווכח שכולנו חולקים את אותם ה"שדים הפנימיים", את אותן השאלות העמוקות ואת העובדה שכולנו עוברי-אורח במסע המופלא של החיים.

 'עמותת תובנה', המארגנת קורסי מדיטצית ויפאסנה, מקיימת מידי שנה קורס כזה בו מלמדים סטיבן פולדר ולילה קמחי.

 הקורס המאורגן ב'תובנה' ניתן ללא תנאי, במסורת הבודהיסטית של נתינה ושירות לזולת והמורים והצוות מציעים את הקורס במסורת זו.  זוהי הזמנה חמה לכל מי שמוצא את עצמו מתמודד עם השאלות הללו, והזדמנות נדירה לצאת אל מרחב מוגן, תומך ומלמד, לשהות במחיצת אנשים שחולקים דמיון ביוגראפי בנושא, ואולי גם כמה הבנות מקילות ומשחררות אודות החיים, אודות המוות. 

 

למעוניינים ללמוד עם לילה קמחי מדיטציה ובודהיזם הכנסו לקישורים: ריטריטיםקורסיםקבוצות מדיטציה וליווי אישי

בקטגוריה כתבות ומאמרים | 2 תגובות

כיצד, אדון יקר, חצית את השיטפון?

דמיינו לכם: צפון הודו, לפני 2,500 שנה.  תקופת המונסונים ואולי שלהי הקיץ. האויר מלא  צרצור ציקאדות וציוץ ציפורי שיר, גדוש בריחות של מנגו, פפאיות ושל פריחת עצי הקאשיו.  איש לא צעיר בגלימת נזיר, שמקרין שלווה ונינוחות שכמעט אפשר לגעת בהן יושב מתחת לעץ פיקוס ענק. סביבו גברים ונשים בכל הגילאים, חלקם לבושים גלימות נזירים, חלקם פרושים וסגפנים מכתות שונות, שערם ארוך ומדובלל, חלקם בעלי בתים לובשי קוּרטוֹת לבנות מגוהצות היטב. כולם הגיעו לשמוע וללמוד. אולי להשתחרר. לכולם מבט צמא בעיניים.

האיש מדבר.

"יום אחד, ישבתי בחורשת גֶ'טָה, בפארק של אָנַאטְהַפּינְדיקָה בסַאוַטְהִי. באותו העת, יצור שמיימי בעל יופי זוהר שאין כמותו, האיר את חורשת ג'טה כולה וניגש אלי, בירך אותי ונעמד לצידי. אז פנה אלי אותו יצור שמיימי ואמר:

"כיצד, אדון יקר, חצית את השיטפון?"

"על ידי כך שלא עצרתי, חבר, ועל ידי כך שלא התאמצתי."

"אבל איך ייתכן, אדון יקר, שעל ידי כך שלא עצרת ולא התאמצת, חצית את השיטפון?"

"כאשר עמדתי מלכת, חבר, שקעתי. כאשר נאבקתי, נסחפתי."

"כך, חבר, על ידי כך שלא עצרתי ולא התאמצתי, חציתי את השיטפון." (תורגם מהפאלי על ידי קרן ארבל).

 מיד לאחר שהבודהה עזב את גופו אל  'הנירוואנה הסופית', ארבע מאות שנה תמימות הנזירים והנזירות שיננו בעל פה והעבירו מאחד לשני את כל מה שהבודהה אמר אי פעם. לאחר ארבע מאות השנים עלו הדרשות ('סוּטות' בפאלי או 'סוטרות' בסנסקריט)  על הכתב בסרי-לנקה, ומאז פחות או יותר באותו הנוסח, הן חלק מ"הקאנון הפַּאלי" (יחד עם קובץ כללי הנזירוּת והאבהידהמה –  "הדהמה הגבוהה").

 לאורך הדורות ניסו פרשנים  ממסורות שונות, בהן מסורת התהרוואדה, להתאים את דברי הבודהה למסורת ממנה באו. מה שלא התאים – נדחה כאניגמאטי, פואטי מדי או גרוע מזה: לא פרקטי. כתוצאה מכך סוּטות רבות קיבלו מקום משני ונדחקו לקרן זווית.  אלפי שנים של פרשנות כמו הרחיקו את הטעם המיוחד של דברי הבודהה החיים אל תוך עשרות רשימות ותילי תילים של הסברים מפולפלים. רק במאה השנים האחרונות חזרו הסוּטות המקוריות אל חדרי המנזרים, אל הספריות ואל אולמות המדיטציה. משם קצרה הדרך אל הלבבות, אל התודעה המייחלת להפוגה של קבע מאי-הנחת, הכאב והסבל, לשחרור.

דרשות הבודהה מכילות אוצרות נפלאים, חידות ופרדוקסים מבלבלים, מתעתעים ומסעירים. איך יכול להיות שהבודהה מדבר בנשימה אחת על "השקפה נכונה" ועל "חוסר השקפה כלל"? איך יתכן שדרים בכפיפה אחת הנחיות מפורטות למדיטציה, גישה של "עשה ואל תעשה", הצבעה מפורשת לכוון של פיתוח וטיפוח מצבי תודעה מסוימים שנעלים על אחרים, ומנגד תיאור מאתגר של האדם החכם, ש"אינו בוחר, אינו מעדיף… ",  "אינו מתכוון ואינו מתכנן דבר"? איך יתכן שחיים יחדיו בשלום גם הצבעה ישירה אל הבלתי ניתן לתיאור במילים, גם תיאור בלתי נתפס של חוויה טרנסדנטית, ולצידם גם פירוט טרחני משהו של המון מצבי תודעה לא מועילים ועשרות רשימות ותתי רשימות? כך הרי קשה לדעת על מה לשים את הדגש, מה לבחור ומה להעדיף…

אז איך חוצים שיטפון?

 ובחזרה לדרשה: איך יתכן שאפשר לחצות שיטפון על ידי כך שלא נתאמץ אבל גם לא נעצור?  ולמה מתכוון הבודהה כשהוא מדבר על שיטפון? עיון בטקסטים הקדומים מגלה שכנראה הכוונה היא לכל אותם המצבים שסוחפים את האדם הרחק מהשחרור, ביניהם שטף התגובתיות הבלתי נשלטת שמתגבהת בנו כשאנחנו עומדים נוכח החיים. ואכן, בדרשות אחרות מנה הבודהה ארבעה סוגים של שיטפונות: שיטפון הנאות החושים, שיטפון התשוקה להתהוות, שיטפון הכרוך בהשקפות ושיטפון הבורות.

כשמדובר במאמץ – האם מדובר במאמץ-יתר? אולי במאבק? לפי הבודהה כל אלה מובילים להיסחפות. כולנו מכירים את המצבים בהם אנו מפעילים כוח-יתר אל מול מה שמביאה המציאות, מתאמצים מאוד לסגור את הפער בין מה שנדמה לנו שצריך להיות ומה שקורה באמת, נאבקים במערבולות ונסחפים איתן לאי-שם. מספיק שמשהו קורה שלא לפי רוחנו או לפי הציפיות והאג'נדות שלנו, וחייל פנימי בנו מתגייס לקרב. מהר מאוד אנחנו מוצאים את עצמנו נסחפים בסיפור, מסובכים בו היטב ומזדהים איתו לחלוטין, מלאים עד גדותינו ברגשות קשים ורחוקים מאוד מנקודת ההתחלה. אז מה האלטרנטיבה? המיינד קופץ מייד לאופציה ההפוכה: להפסיק מייד. לעצור.  לעמוד על מקומנו. "שב ואל תעשה – עדיף". אבל גם את האופציה הזו הבודהה שולל. עצירה, אומר הבודהה, מובילה לשקיעה. אולי לדריכה במקום. נראה שיש כאן הזמנה להתבוננות על המקומות בהם אנחנו קופאים על שמרינו, לא מסוגלים להחליט, מנסים לעצור את החיים, לעצור את עצמנו, אולי לעצור אחרים. המקומות בהם אנחנו נלכדים בקורים דביקים של כוחות מנוגדים  בתוכנו, ומפחדים לעשות את הצעד המתבקש קדימה. בעצירה כזו חי ובועט אלמנט ההתנגדות והדחייה, וכך אנחנו מוצאים עצמנו שוב בסיפור דומה של מאבק.

זה אשר תם בו המאבק

אחד הפירושים שלי לאדם עֵר (משוחרר או מואר) הוא "זה אשר תם בו המאבק". דמיינו מצב שכזה. חיים נטולי מאבק, חשוכי מלחמה. חיים בהם אין כל שימוש במאמץ-יתר, וגם לא בעצירה ובקפיאה על השמרים. איך מתנהלים בחיים כאלה, או יותר נכון – איך מנהלים חיים כאלה אותנו? איך יראה העולם בלי מאבק?

המילים של הבודהה מעוררות יותר מכל לשאלות. נראה שהבודהה לא היה מורה מהסוג הנוח, שייתן "פתרונות בית ספר" לכל בעיה ותהייה. נראה שפעמים רבות הוא דווקא העדיף לספק סימני שאלה במקום סימני קריאה.  בכל מקרה, התשובה של הבודהה על "איך חוצים שיטפון" נעוצה דווקא במה לא עושים כששיטפון פוגש אותך פתאום. מתוך מה שלא נעשה תצמח הפעולה הנכונה. פעולה שלא מונעת על ידי מאבק: מאמץ-יתר או דחייה, אלא נמצאת באפשרות השלישית המונחת לבטח בין שתיהן.

התפלמסויות סביב המילים של הבודהה וכוונותיו המדויקות  ממשיכות להסתובב בחלל כשאנחנו יכולים פשוט לגשת למדף הספרים,  לפתוח את אחת הסוּטות, ולצלול צלילת עומק הישר אל המילים שנאמרו מתוכו של לב ער. מבט רענן ו"יחף" על המילים המקוריות של הבודהה, ישירות וללא תיווך, עשוי לגעת באותו חלק בתוכנו, שיודע אינטואיטיבית שיש גם בנו את האפשרות האנושית להיות מאושרים. את אותו מבט נדיר ואינטימי אנחנו מוזמנים להישיר בעצמנו אל תוככי הסוּטות. 

 

למעוניינים ללמוד עם לילה קמחי מדיטציה ובודהיזם הכנסו לקישורים: ריטריטיםקורסיםקבוצות מדיטציה וליווי אישי

בקטגוריה כתבות ומאמרים | תגים , | להגיב

אי אפשר להסביר אהבה, הספד לראמש באלסקר, אדם חופשי.

אי אפשר להסביר אהבה, אמרה לי פעם מישהי. כשהתבקשתי לכתוב את הכתבה הזו, במקום לנסות להסביר את האהבה שלי לראמש, מורי האהוב שנפטר מן העולם בערב יום כיפור,  אנסה להעביר את הטעם המיוחד שלה ואת הסיבות שגרמו לי לשוב אליו, שוב ושוב.

 "סנכרון זו הדרך של אלוהים לגלות את עצמו"

 על מותו של ראמש נודע לי רק במוצאי יום כיפור. זו לא היתה הפתעה. כחלק מהסאנגה הבינלאומית סביב ראמש קיבלתי הרבה עדכונים בחודשים האחרונים על מצב בריאותו. כבר בביקור האחרון שלי אצלו בינואר ראמש היה כבר קשיש וגסס תקופה ארוכה, אבל מוות זה תמיד עניין מפתיע וחסרונו של ראמש פורט לי בפנים על מיתר רך במיוחד.

 את ראמש פגשתי לראשונה בקיץ 99. הגעתי לבומבי, כנגד כל התוכניות שלי, אחרי שנה של תירגול אינטנסיבי מדי של מדיטצית  ויפאסנה בהודו ובמנזרים בתאילנד. התחושה היתה שהאושר, דבר חמקמק שכמותו, הוא בהישג היד אם רק אתאמץ מספיק, אם רק אתרגל בנחישות תשומת לב בלתי מופרעת לכל המתרחש ושלווה נוכח כל השינויים. אחרי שנפגשתי בעוצמה בסבל שלי וגם של אחרים, תחושת  ה'אין ברירה' היתה חקוקה בי עמוק. הרגשתי שאני עושה את הדבר היחיד ההגיוני לעשות עבור הטובע- לחתור חזק ולהתאמץ להציל את עצמו, בכל מחיר. מי שמבין בטביעות יודע שמאבק כזה דווקא גורם לנו לשקוע עמוק יותר, אבל אז עדיין לא ידעתי את זה. המחיר, כמו שהבנתי אותו אז, היה עשרות שעות מדיטציה בשבוע ומצב תודעה שמתאמץ להיות קדוש וללא רבב, אז התאמצתי.

הפגישה עם ראמש שינתה את כל זה, והשינוי, כמו הרבה שינויים לא צפויים, כאב. באתי עדויה במראה הנזירה שלי דאז, מלאת חמלה לאלה שלא רואים את האור, הישר אל גוב האריה. היה לי מזל גדול.

"למה את עושה מדיטציה"? שאל אותי ראמש בתערובת של בדיחות הדעת ודאגה כנה לשלומי, קולט מיד עם מי יש לו עסק. אני לא זוכרת מה התכוונתי לענות לו, אבל אני זוכרת היטב את השאלה, ואת בת הצחוק החצי לגלגנית שליוותה אותה. התרגזתי. מדיטציה היתה עבורי עסק רציני, עניין של הצלת חיים, והזקן הזה מתבדח איתי. המצב החמיר כשהוא לא ממש נתן לי לענות ובלי שהיות שטח בפני את משנתו, המאוד סדורה, שהיתה הפוכה ממש לכל מה שלמדתי והפנמתי עד אז כאמת המוחלטת. משהו בי נע בחוסר נוחות שהלך וגבר. היום אני יודעת שזה סימן מצוין אבל אז זה הרגיש מטריד כמו להמשיך לשבת על קן נמלים כשבוער בי רצון עז לטרוק את הדלת מאחורי בזעם ולא לשוב לעולם. היה לי כל כך נוח עם התובנות הבודהיסטיות שהפנמתי ושהתאימו למה שחצבתי ביזע ודמעות מניסיוני האישי, מקום לנוח בו אחרי שנים של חיפוש ותהיות לגבי טבע האדם והעולם, ופתאום האיש הזה מחרב לי הכל.  זה לקח שנים של הבשלה עד לאינטגרציה בין העולמות השונים, זה הבודהיסטי וזה האדוויטי של אי-השניות, אינטגרציה שהולכת ומעמיקה ושלעולם אינה מסתיימת, מקור של עושר ושל פליאה.

 במשך השנים חלפו עשרות אלפי אנשים בלתי קרואים ובלתי צפויים דרך הסלון שלו לסטסאנג (מפגש עם האמת) של שעתיים בכל בוקר. "אף אחד לא מוזמן, וכולם מתקבלים בברכה" היה המוטו. עולמות שלמים שהגיעו מכל קצווי תבל, ושנראו שונים כל כך במבט ראשון. ותמיד תמיד הקסם עבד. אחרי כמה שאלות ענייניות, ראמש היה פוצח במשנתו הסדורה והשואל המבולבל, המתריס או המשוכנע-מראש, היה מחליק כמו מפתח לחור המנעול, מופתע ונבוך מהתנועה הפנימית האינטימית שמתחוללת בו, בעל כורחו, להתבונן עמוק עמוק פנימה. 

במהלך חילופי הדברים האלו הזמן כמו היה עומד מלכת  והמקשיבים מסביב היו מוצאים גם הם את הדרך לתוכם פנימה. צרחות העורבים על אדן החלון, העופות הדורסים הענקיים שמשייטים נמוך בשמי בומבי כמו עפיפוני ענק, צפירות בלתי פוסקות של מוניות ובכל יום ראשון מנגינת החליל של מוכר החלילים שבפינת הרחוב, כל אלה שימשו תפאורה לרגעים נדירים של חסד, שהפכו פחות ופחות נדירים עבורינו, הקבועים, עד שנדמו כהרגל, רגעים בהם התודעה שוקטת ומשהו אחר עובר לקדמת הבמה. משהו שאפשר לקרוא לו דממה, או ידיעה, או אהבה. אי אפשר להסביר אותו אבל אפשר בהחלט להרגיש אותו.

 "מעבר לרעיונות של עשיית טוב ועשיית רע, ישנו שדה. אפגוש אותך שם". רומי.

לפני כמה שנים ראמש החל לשים דגשים שונים בשיחותיו ונע מדיבור על המודעות המוחלטת והלא-אישית לדגש על חופש והרמוניה בחיי היומיום. בהתאם, שינה כמה ממושגיו. כשהגעתי אליו לראשונה המושג שהכי היה לי קשה לבלוע היה שאין בחירה חופשית והכל הוא רצון האל. אחרי שנים של התפלפלויות וחקירה של הנושא (שהיה בזמנו אחד החביבים עלי) כשהגעתי אליו לביקור השנתי הופתעתי לגלות שראמש מדבר אחרת. "בוודאי שיש בחירה חופשית" נזף בי, "אבל הבחירה החופשית הזו מזויפת כמו כסף של מונופול ולא שווה דבר הן בתיאוריה והן במציאות". אני זוכרת את התסכול שחשתי בעקבות שינוי של מושג שזיהיתי אותו עד אז עם האמת. הטלטלה הברוכה תרמה לשחרור ההיאחזות גם ממה שנדמה כאמיתי ביותר. שוב, מזל גדול. לקח לי שנים לקלוט שהאמת לא מצויה בשום מושג שהוא (למרות שראמש חזר ואמר את זה אינספור פעמים, פשוט לא שמעתי, עד שפתאום שמעתי) ואם היא נמצאת באיזשהו מקום, הרי זה בשדה הנפלא של האהבה והחסד, פשוט ואמיתי ושלא ניתן לאחוז בו, כמו בניחוח פריחת הקשיו בדרום הודו, ובלתי מאולף כמותו.

 בחלוף הזמן האנשים הקבועים שהתקבצו סביבו הפכו למעין משפחה. ביאנקה הגרמניה, שהיתה פעם מנקת ארובות ועזבה הכל ללא שאלות במסע אחרי האמת, סינג, ההודי הגבוה, ששנים הקליט במסירות את פגישות הסטסאנג, מורטי הנאמן, יד ימינו של ראמש, מהמר במירוצי סוסים במקצועו, סאנג'יי, צאצאו של המשורר טוקארם שאת שיריו שרנו בסוף כל מפגש, או ויקראם, במאי הסרטים המתוחכם מבוליבוד. כמה עשרות מערביים, פליטים מחייהם שלהם, הפכו את בומבי הבלתי-אפשרית לביתם, פשוט כי שם ראמש גר. כולם היו כל כך קבועים שם, כמו הבניינים עם הטיח המתקלף, הים הערבי ומאות העורבים הצורחים ואני תוהה לאן תיקח אותם הרוח עכשיו.

שנים שרחוב גאמאדיה שבשכונת בריץ' קנדי היה בית לכולנו, נמל בית בהודו הנוראית  והנפלאה, ועוגן בבומבי, תת המודע הקולקטיבי, ההפוך והלא הגיוני של העולם. כל בוקר, בשיגרה של המתנה בקבוצה ברחוב הקטן מתחת לביתו, מספיקים לחטוף עוד צ'אי מתוק של בוקר והצצה ב'חדשות אינדיה' לפני השעה 9, שאז כל החבורה המקרית והמשתנה תמידית עולה יחדיו לסלון של ראמש, שם החיים החליקו למקום הנכון וכולנו קיבלנו צידה לדרך, לעוד יום שבו אף רגע לא ידוע ולא צפוי מראש. היציאה אחרי השעתיים של הסטסאנג לרחובות בומבי היתה שיעור בפני עצמה. בומבי לא חסכה מאיתנו אף רגע של אינטנסיביות בפגישה עם הלא ידוע והלא צפוי בפגישה עם החיים, וכמו נתנה מנת חיזוק למה שניסה ראמש ללא לאות ובסבלנות על-אנושית כמעט, להסביר לתודעות המקובעות שלנו.

 ולפעמים אחרי הסטסאנג, תחושה פשוטה וברורה, שהיקום עשוי מאהבה טהורה, שמשתקפת בעיני מוכר הצ'אי השכונתי, בכתום של שרשרות פרחי ציפורני החתול שתלויות בפתח המסעדה וגם בצפירות האוטובוסים ובעשן הדיזל. תחושה כזו שמגיחה פתאום מבין הסדקים של עצמנו, גם באוטובוס קן 132  שעמוס עד אפס מקום, מהממלכה של השכונה היוקרתית של ראמש בחזרה לאיזור התיירים של קולאבה.  בומבי יחד עם ראמש, בדואט יפיפה של אחד, לימדה אותנו שהיופי והאהבה נמצאים גם במקומות הכי לא  צפויים, הכי מפתיעים, כמו בין קפלי המיינד שלנו למשל.

  I know I long for love and light

But must it come so strong, and must it be so very bright?  /ליאונרד כהן

 עם ראמש הרגשתי תמיד שהוא רואה דרך כל ביטויי האגו: ההתנגדויות, הבלבול, המאבק, ולא עוצר באדום.

אף התנגדות לא היתה זרה לו, אף ספק, אף טיעון. הדבר הזה שהחזיק אותו מבפנים היה פלאי בעיני, בלי להתחשב בגילו המתקדם, באורח חייו או אפילו בנטיותיו, כאיש משפחה בורגני ממעמד גבוה, בנקאי לשעבר. 

הדהרמה שבערה בו  נתנה לו את הדלק להמשיך ללמד, יום אחר יום, כל השנה כולה במשך עשרות שנים ולכתוב עשרות ספרים,  שאת כולם, כך דיווח לנו, "לא "אני" כתבתי. הם נכתבו דרכי". כששאלתי אותו פעם למה הוא מלמד,  הופתע קצת מהשאלה, וענה לי פשוט כי יש צורך כזה, אצלו לתת, אצל האחרים לקבל. נתינה ללא כל תנאי וללא כל ציפיה לתמורה.

במסע שלי הייתי בת מזל לקבל  את ברכתו של המורה פעמים רבות. בכל אחד מעשרות הביקורים שלי שם, הרגשתי את הנדיבות האינסופית שלו ואת האהבה, שופעת כמו שמן חם, מרפאה ומעשירה. התמזל מזלי והמורה שלי היה איש הודי קשיש, נעים הליכות, רהוט ונחמד. גם ככה "המסע הבלתי נגמר ממה שנדמה שאנחנו אל מי שאנחנו באמת", יכול להיות קשה מנשוא.

אחרי שנים של מאבק במושגים שלו, ואחר כך שנים של קבלה שלהם, הדבר שהחזיר אותי אליו שנה אחר שנה שוב לא היה קשור יותר במילים שנאמרו בחדר. משהו בנוכחות שלו השפיע עלי מעבר לכל מילה, לכל מחווה. כמו מיתר שמשתוקק להתכוונן לתדר הנכון כדי לנגן את הצליל המדוייק שלו, התדר של ראמש כוונן את המוסיקה שבתוכי, לתחושה או ידיעה, שהטעם שלה הוא טעם של אמת, של מנוחה, של אהבה, של חופש.

 באחד הביקורים שלי, בדיוק כשהגעתי לבומבי התבשרתי שחברה קרובה שליוויתי בגסיסתה נפטרה. מבולבלת וכואבת שאלתי את ראמש מה המשמעות של כל זה ואיפה היא עכשיו. המבט שלו היה חומל ובהיר. "היא בבית", ענה לי. "היא פשוט הגיעה הביתה". אני מקווה ובוטחת שגם הוא פשוט הגיע הביתה.

 

למעוניינים ללמוד עם לילה קמחי מדיטציה ובודהיזם הכנסו לקישורים: ריטריטיםקורסיםקבוצות מדיטציה וליווי אישי

בקטגוריה כתבות ומאמרים | תגים , , | סגור לתגובות על אי אפשר להסביר אהבה, הספד לראמש באלסקר, אדם חופשי.