ארכיון תגיות: בודהה

הבודהה שלי כן חיבק

רבים מאיתנו מגיעים למסע הרוחני בעקבות כאב. פעמים רבות כאב וסבל הם פעמון ההשכמה שמעיר אותנו מקיום חצי ישנוני, ממצב הטייס האוטומטי שאנחנו נמצאים בו רוב הזמן, אל ראייה אחרת של הדברים. פצועים, המומים ונדחפים ע"י כוח טמיר, אנחנו מוצאים את עצמנו מחזרים על פתחן של תורות רוחניות.   

אדם חכם אחד אמר פעם, שהמסע הרוחני הוא מסע אינסופי ממה שנדמה לנו שאנחנו אל מה שאנחנו באמת. עבור רבים מאיתנו, כאמור, המסע הזה מתחיל וגם עובר דרך כאב וסבל.  למזלנו, זה לא כל הסיפור.

 לפני זמן מה נפגשתי עם חברה ותיקה, מתרגלת ויפאסאנה שמאחוריה קילומטרז' מכובד של ישיבה על הכרית, ריטריטים ארוכים וארוכים יותר, והרבה שנות כמיהה אמיתית לשחרור.

 כשהתקרבתי לחבק אותה לשלום אחרי פרידה ארוכה, היא נרתעה קצת, והודיעה לי שאנחנו לא צריכות את המגע הפיזי בינינו יותר. זה גורם מפריע, הסבירה, שעלול ליצור סערות מיותרות בתודעה. במהלך השיחה הערה שהתפתחה בנושא היא העירה, שהיא לא מאמינה שהבודהא חיבק אנשים. ואני מיד אמרתי: הבודהא שלי כן חיבק.

 תילי תילים של פירושים נכתבו על דברי הבודהא. שמונים שנות חיים, מתוכן ארבעים וחמש שנים של הוראה, נפרשות בצבעוניות על פני כרכים שלמים.

גם בלי להכנס לפרשנויות, ברור שהנסיך ההודי גוטמה, שזכה להארה בגיל 35, ידע לפני וגם אחרי הארתו חיים סוערים ובהחלט לא נטולי כאב פיזי ונפשי. הזמנים ההם הביאו התמודדויות חדשות מידי יום: פרידות מאנשים יקרים, מוות של אהובים, התמרדויות של נזירים ושסע בקהילה הרוחנית (הסנגהה), ניסיונות להכפשת שמו ברבים, גסיסה כואבת ועוד כהנה וכהנה. כאב- כן, בהחלט. ועם זאת- הבודהא היה משוחרר. איך יתכן?

 אי הצמדות

אחד הנושאים המרכזיים עליהם חזר הבודהא שוב ושוב בתורתו הוא נושא האי-הצמדות,  הזהיר מפני תאוות החושים, והמליץ לשמור על דלתות החושים מוגנות.

כאמור, פרשנויות לרוב נכתבו על דבריו של הבודהא, ומסורות שונות פירשו ומפרשות נושאים אלו עד עצם היום הזה. סמנים ימניים של הבודהיזם מפרשים הגנה על דלתות החושים כהתנזרות מוחלטת מכל הנאה חושית שהיא: בכל הנאה טמונה מלכודת, יסבירו, שכן היא מייצרת השתוקקות, שמובילה להצמדות ולסבל.

אחרים מפרשים הגנה על דלתות החושים כמודעות בכל רגע ורגע לתהליכים המתחוללים בקרבנו. מודעות זו עצמה משמשת כהגנה בפני התשוקה. אחרים אפילו יאמרו, שזה בסדר להשתוקק, כל עוד אנחנו לא נקשרים להשתוקקות.

 הפחד מליפול בפח ההשתוקקות יכול להוביל פעמים רבות בכוון ההפוך משחרור. הפחד הזה, עשוי לגרום לנו לחיות חיים קטנים, סטריליים ומהודקים, אותם נבלה בחשש מפני חוויות רגשיות או חושיות, מפני התאהבות שתגרום לנו לאבד את שלוות הנפש, מפני טעמו המתוק של מעדן שיגרום לנו לחשוק בו שוב ושוב, מפני הנאה משקיעה יפיפייה, כי היא הרי בת חלוף או מפני חיבוק, כי מי יודע לאן הוא יוביל. הפחד הזה עלול להשאיר אותנו מאובנים וקפואים.

הבודהא הזהיר מפני הבנה לא נכונה של הדהרמה, התורה, שמסוכנת כמו אחיזת נחש ארסי בזנבו.  והסכנה המאוד מוחשית כאן היא להפוך מנוכרים לעצמנו ולאחרים. זוהי הליכה בכוון ההפוך משחרור- במקום למוסס את הגבולות והחומות, אנו מציבים אותם. במקום לחוש את החיבור שבינינו לבין כל הדברים בעולם, חיבור שנובע מתוך הבנה ואהבה, אנו עשויים לחוש נפרדים, מובדלים, מבודדים.

 צידה לדרך במסע פנימה

צ'וגיאם טרונגפה, אחד המורים הטיבטים הגדולים שלימדו במערב, אמר פעם שהמסע הרוחני הוא "עלבון אחרי עלבון". ובאמת, מי שישב עם עצמו כמה רגעים קצרים בניסיון לאלף את התודעה להתרכז בנשימה, למשל, טעם ודאי מקצת מטעמו של העלבון הזה. וזוהי רק ההתחלה. כשאנחנו מאפשרים לעצמנו להתבונן פנימה, אנחנו מגלים עד כמה אנחנו מונעים על ידי שדונים פנימיים שבהחלט לא מחמיאים לדימוי העצמי שלנו: קנאה, פחד , צרות עין, שנאה, קמצנות והרשימה עוד ארוכה. אנו נוכחים לדעת עד כמה הכוחות האלו שולטים בחיינו, הרבה יותר מכפי שהיינו רוצים לחשוב. הנתיב הראשון הנכנס אל מעבה היער של התודעה הוא הפגישה עם מצבי התודעה האלו. אם לא נכיר אותם וניפגש איתם, איך נוכל להשתחרר מהם? המוכנות להתבוננות נכוחה, התבוננות לא שיפוטית ולא מוטית, היא אמנות בפני עצמה, ואינה דבר של מה בכך. נדרש המון אומץ כדי "להסתכל לנמר בעיניים".

 יש רגעים שנחרטים בבהירות בזיכרון, מהסוג שמשנה את מפת פני הדברים לעד. רגע אחד כזה הולך איתי עד היום. בעיצומו של ריטריט ויפאסאנה בו השתתפתי לפני שנים, אחרי ימים שלמים של ניסיונות נואשים להימלט ממסיבת האימה שערכה לי נשמתי, נפגשתי.  התכוונתי לכתוב: נשברתי, אבל האמת היא שזו היתה פגישה, מהסוג שדון חואן מכנה: "פגישה עם הדעת".

חיים שלמים של מאבק עתיר אנרגיה שהושקעו בניסיונות עצומים לא לראות מה באמת יש שם בפנים, הביאו אותי אל הקיר, שהתרומם בשבילי בערך באמצע הקורס. ההתבוננות האינטנסיבית בכל מה שעולה בגוף ובראש, השקט והמרחב המוגן, התרגול הרציף והתודעה שהלכה ושקטה הכינו את הקרקע לפגישה הזאת.  אחרי כמה ימים כבר הרגשתי קרוב מדי על עורפי את נשימתם של השדונים שניסיתי להתחמק מהם כל חיי. די מבועתת המשכתי לרוץ במעגלים פנימיים, עד הקיר המבורך. הקיר הזה עבורי היה לא אחר מאשר רגע אחד צלול של הכרה שאני בעצם בורחת כל חיי. רגע אחד של בהירות, שהמנוסה הזאת היא חסרת תוחלת והיא עיקרו של הסבל. רגע אחד של ידיעה, שאני לא רוצה לבלות את שארית חיי בהמלטות. רגע אחד של ויתור על דפוס מאוד עמוק, אולי אינסטנקטיבי, של התנגדות ודחייה. רגע אחד קצרצר, שנמשך כמו הנצח, שהביא אותי להסתובב,  ולהסתכל על "הקטסטרופה השלמה", במילותיו של זורבה היווני. בקיצור, על החיים שלי.

הסוף, ידוע מראש לאלו המנוסים בכגון אלה. כמו במטה קסמים, ההתבוננות הישירה ממוססת את שדוני השלג האלה, שמתגלים ככאלו שהכי זקוקים לחמלתנו.

וכאן נכנס חיבוק הבודהא, שבלעדיו כל זה לא היה מתאפשר.

 METTA או חיבוק הבודהה

METTA, האיכות של הלב שנפתח לאהבה, היא אחד מארבעת מצבי התודעה הגבוהים, אותם לימד הבודהא לפתח ולטפח. זה לא רק אפשרי, זוהי גם זכותנו המולדת כבני אנוש.

 כשאנחנו ניצבים המומים מול השדים שבפנים, מגן משמעותי שיכול לעזור לנו לחצות את ליל האופל של הנשמה, הוא האהבה. מניסיוני אני, וממפגשים עם מתרגלים רבים, לרובינו יש מעט מדי מזה. אנחנו מהירים לשפוט, לגנות  ולהוקיע, בראש ובראשונה את עצמנו, ואנו גם לא נוטים לפקפק באמיתות התפיסות שלנו. אנחנו השוטר, הקטגור, השופט והתליין במשפט השדה הקצר שלנו. בקיצור, די ברור שבלי אהבה אנחנו אבודים. 

 הויפאסאנה, שפירושה ראייה לעומק או מאחורי הדברים, ההתבוננות החודרת וחסרת הפניות על הדברים כפי שהם, זקוקה לאחותה, האהבה. למעשה, הן אינן נפרדות. ראייה נכוחה, אמיתית, ללא מסכים ומסכות, זהו אקט של אהבה.  האהבה משמשת כגורם מאזן ומרחיב כנגד תפיסותינו השליליות, או השגויות, וגם מהווה גשר שנושא אותנו מן היחסי אל המוחלט.

 השאלה הראויה להישאל בכל צעד על הדרך הרוחנית היא: "איפה האהבה". המגדלור שלנו מצביע לכוון של אחדות, חיבור, אחווה, פתיחה של הלב. אם אנחנו מרגישים את עצמנו יותר ויותר נפרדים, מנותקים, מנוכרים, זה הזמן לבחון שוב את התרגול שלנו, לבחון שוב את החיים שלנו.

 אפשר להרגיש את כל מנעד הרגשות האנושיים, כולל כאב, ועדיין להיות במקום של שלווה וחמלה, של הבנה עמוקה, של אהבה. הרעיון הוא לא לעבור את החיים תוך הימנעות מבוהלת ממה שהחיים מזמנים לפתחנו, נצמדים חזק לשלוות הנפש שלנו, אלא להיות עם כל מה שעולה, בפיכחון, בחוכמה, באהבה. למצוא את השחרור בכל רגע ורגע, בכל סיטואציה, בכל רגש. ואז, השד פתאום אינו נורא כל כך, ואולי גם אינו מבקר לעיתים תכופות כל כך.  ההמלטות מפני כל מה שמסב לנו סבל, מהווה סבל בפני עצמה. כשאנחנו מפסיקים את המנוסה, מתוך ידיעה והבנה, משתרר שקט גדול. אנחנו יכולים סופסוף לנוח במרכזם של הדברים, כפי שהם. 

 הבודהה היה ידוע כמורה גדול, שידע לכוון ולתת לכל אחת ואחד בדיוק את מה שנדרש עבורם  בדרכם אל השחרור. בין כל האנשים שעברו אצלו, רבים ורבות מהם באו בעקבות כאב גדול, כאז כן היום.

לפעמים, כשנגמרות המילים, והכאב גדול מכדי להכיל, הדבר הכי נכון ונדרש הוא חיבוק: ביטוי מיידי ומוחשי של METTA  בעולם, הצהרה פיזית של חום, אכפתיות, שותפות, עידוד ותמיכה בדרך, ובעיקר – אהבה. אני מרגישה את חיבוק הבודהה עד היום. הבודהה שלי כן חיבק.

 

למעוניינים ללמוד עם לילה קמחי מדיטציה ובודהיזם הכנסו לקישורים: ריטריטיםקורסיםקבוצות מדיטציה וליווי אישי

כיצד, אדון יקר, חצית את השיטפון?

דמיינו לכם: צפון הודו, לפני 2,500 שנה.  תקופת המונסונים ואולי שלהי הקיץ. האויר מלא  צרצור ציקאדות וציוץ ציפורי שיר, גדוש בריחות של מנגו, פפאיות ושל פריחת עצי הקאשיו.  איש לא צעיר בגלימת נזיר, שמקרין שלווה ונינוחות שכמעט אפשר לגעת בהן יושב מתחת לעץ פיקוס ענק. סביבו גברים ונשים בכל הגילאים, חלקם לבושים גלימות נזירים, חלקם פרושים וסגפנים מכתות שונות, שערם ארוך ומדובלל, חלקם בעלי בתים לובשי קוּרטוֹת לבנות מגוהצות היטב. כולם הגיעו לשמוע וללמוד. אולי להשתחרר. לכולם מבט צמא בעיניים.

האיש מדבר.

"יום אחד, ישבתי בחורשת גֶ'טָה, בפארק של אָנַאטְהַפּינְדיקָה בסַאוַטְהִי. באותו העת, יצור שמיימי בעל יופי זוהר שאין כמותו, האיר את חורשת ג'טה כולה וניגש אלי, בירך אותי ונעמד לצידי. אז פנה אלי אותו יצור שמיימי ואמר:

"כיצד, אדון יקר, חצית את השיטפון?"

"על ידי כך שלא עצרתי, חבר, ועל ידי כך שלא התאמצתי."

"אבל איך ייתכן, אדון יקר, שעל ידי כך שלא עצרת ולא התאמצת, חצית את השיטפון?"

"כאשר עמדתי מלכת, חבר, שקעתי. כאשר נאבקתי, נסחפתי."

"כך, חבר, על ידי כך שלא עצרתי ולא התאמצתי, חציתי את השיטפון." (תורגם מהפאלי על ידי קרן ארבל).

 מיד לאחר שהבודהה עזב את גופו אל  'הנירוואנה הסופית', ארבע מאות שנה תמימות הנזירים והנזירות שיננו בעל פה והעבירו מאחד לשני את כל מה שהבודהה אמר אי פעם. לאחר ארבע מאות השנים עלו הדרשות ('סוּטות' בפאלי או 'סוטרות' בסנסקריט)  על הכתב בסרי-לנקה, ומאז פחות או יותר באותו הנוסח, הן חלק מ"הקאנון הפַּאלי" (יחד עם קובץ כללי הנזירוּת והאבהידהמה –  "הדהמה הגבוהה").

 לאורך הדורות ניסו פרשנים  ממסורות שונות, בהן מסורת התהרוואדה, להתאים את דברי הבודהה למסורת ממנה באו. מה שלא התאים – נדחה כאניגמאטי, פואטי מדי או גרוע מזה: לא פרקטי. כתוצאה מכך סוּטות רבות קיבלו מקום משני ונדחקו לקרן זווית.  אלפי שנים של פרשנות כמו הרחיקו את הטעם המיוחד של דברי הבודהה החיים אל תוך עשרות רשימות ותילי תילים של הסברים מפולפלים. רק במאה השנים האחרונות חזרו הסוּטות המקוריות אל חדרי המנזרים, אל הספריות ואל אולמות המדיטציה. משם קצרה הדרך אל הלבבות, אל התודעה המייחלת להפוגה של קבע מאי-הנחת, הכאב והסבל, לשחרור.

דרשות הבודהה מכילות אוצרות נפלאים, חידות ופרדוקסים מבלבלים, מתעתעים ומסעירים. איך יכול להיות שהבודהה מדבר בנשימה אחת על "השקפה נכונה" ועל "חוסר השקפה כלל"? איך יתכן שדרים בכפיפה אחת הנחיות מפורטות למדיטציה, גישה של "עשה ואל תעשה", הצבעה מפורשת לכוון של פיתוח וטיפוח מצבי תודעה מסוימים שנעלים על אחרים, ומנגד תיאור מאתגר של האדם החכם, ש"אינו בוחר, אינו מעדיף… ",  "אינו מתכוון ואינו מתכנן דבר"? איך יתכן שחיים יחדיו בשלום גם הצבעה ישירה אל הבלתי ניתן לתיאור במילים, גם תיאור בלתי נתפס של חוויה טרנסדנטית, ולצידם גם פירוט טרחני משהו של המון מצבי תודעה לא מועילים ועשרות רשימות ותתי רשימות? כך הרי קשה לדעת על מה לשים את הדגש, מה לבחור ומה להעדיף…

אז איך חוצים שיטפון?

 ובחזרה לדרשה: איך יתכן שאפשר לחצות שיטפון על ידי כך שלא נתאמץ אבל גם לא נעצור?  ולמה מתכוון הבודהה כשהוא מדבר על שיטפון? עיון בטקסטים הקדומים מגלה שכנראה הכוונה היא לכל אותם המצבים שסוחפים את האדם הרחק מהשחרור, ביניהם שטף התגובתיות הבלתי נשלטת שמתגבהת בנו כשאנחנו עומדים נוכח החיים. ואכן, בדרשות אחרות מנה הבודהה ארבעה סוגים של שיטפונות: שיטפון הנאות החושים, שיטפון התשוקה להתהוות, שיטפון הכרוך בהשקפות ושיטפון הבורות.

כשמדובר במאמץ – האם מדובר במאמץ-יתר? אולי במאבק? לפי הבודהה כל אלה מובילים להיסחפות. כולנו מכירים את המצבים בהם אנו מפעילים כוח-יתר אל מול מה שמביאה המציאות, מתאמצים מאוד לסגור את הפער בין מה שנדמה לנו שצריך להיות ומה שקורה באמת, נאבקים במערבולות ונסחפים איתן לאי-שם. מספיק שמשהו קורה שלא לפי רוחנו או לפי הציפיות והאג'נדות שלנו, וחייל פנימי בנו מתגייס לקרב. מהר מאוד אנחנו מוצאים את עצמנו נסחפים בסיפור, מסובכים בו היטב ומזדהים איתו לחלוטין, מלאים עד גדותינו ברגשות קשים ורחוקים מאוד מנקודת ההתחלה. אז מה האלטרנטיבה? המיינד קופץ מייד לאופציה ההפוכה: להפסיק מייד. לעצור.  לעמוד על מקומנו. "שב ואל תעשה – עדיף". אבל גם את האופציה הזו הבודהה שולל. עצירה, אומר הבודהה, מובילה לשקיעה. אולי לדריכה במקום. נראה שיש כאן הזמנה להתבוננות על המקומות בהם אנחנו קופאים על שמרינו, לא מסוגלים להחליט, מנסים לעצור את החיים, לעצור את עצמנו, אולי לעצור אחרים. המקומות בהם אנחנו נלכדים בקורים דביקים של כוחות מנוגדים  בתוכנו, ומפחדים לעשות את הצעד המתבקש קדימה. בעצירה כזו חי ובועט אלמנט ההתנגדות והדחייה, וכך אנחנו מוצאים עצמנו שוב בסיפור דומה של מאבק.

זה אשר תם בו המאבק

אחד הפירושים שלי לאדם עֵר (משוחרר או מואר) הוא "זה אשר תם בו המאבק". דמיינו מצב שכזה. חיים נטולי מאבק, חשוכי מלחמה. חיים בהם אין כל שימוש במאמץ-יתר, וגם לא בעצירה ובקפיאה על השמרים. איך מתנהלים בחיים כאלה, או יותר נכון – איך מנהלים חיים כאלה אותנו? איך יראה העולם בלי מאבק?

המילים של הבודהה מעוררות יותר מכל לשאלות. נראה שהבודהה לא היה מורה מהסוג הנוח, שייתן "פתרונות בית ספר" לכל בעיה ותהייה. נראה שפעמים רבות הוא דווקא העדיף לספק סימני שאלה במקום סימני קריאה.  בכל מקרה, התשובה של הבודהה על "איך חוצים שיטפון" נעוצה דווקא במה לא עושים כששיטפון פוגש אותך פתאום. מתוך מה שלא נעשה תצמח הפעולה הנכונה. פעולה שלא מונעת על ידי מאבק: מאמץ-יתר או דחייה, אלא נמצאת באפשרות השלישית המונחת לבטח בין שתיהן.

התפלמסויות סביב המילים של הבודהה וכוונותיו המדויקות  ממשיכות להסתובב בחלל כשאנחנו יכולים פשוט לגשת למדף הספרים,  לפתוח את אחת הסוּטות, ולצלול צלילת עומק הישר אל המילים שנאמרו מתוכו של לב ער. מבט רענן ו"יחף" על המילים המקוריות של הבודהה, ישירות וללא תיווך, עשוי לגעת באותו חלק בתוכנו, שיודע אינטואיטיבית שיש גם בנו את האפשרות האנושית להיות מאושרים. את אותו מבט נדיר ואינטימי אנחנו מוזמנים להישיר בעצמנו אל תוככי הסוּטות. 

 

למעוניינים ללמוד עם לילה קמחי מדיטציה ובודהיזם הכנסו לקישורים: ריטריטיםקורסיםקבוצות מדיטציה וליווי אישי