אי אפשר להסביר אהבה, אמרה לי פעם מישהי. כשהתבקשתי לכתוב את הכתבה הזו, במקום לנסות להסביר את האהבה שלי לראמש, מורי האהוב שנפטר מן העולם בערב יום כיפור,  אנסה להעביר את הטעם המיוחד שלה ואת הסיבות שגרמו לי לשוב אליו, שוב ושוב.

 "סנכרון זו הדרך של אלוהים לגלות את עצמו"

 על מותו של ראמש נודע לי רק במוצאי יום כיפור. זו לא היתה הפתעה. כחלק מהסאנגה הבינלאומית סביב ראמש קיבלתי הרבה עדכונים בחודשים האחרונים על מצב בריאותו. כבר בביקור האחרון שלי אצלו בינואר ראמש היה כבר קשיש וגסס תקופה ארוכה, אבל מוות זה תמיד עניין מפתיע וחסרונו של ראמש פורט לי בפנים על מיתר רך במיוחד.

 את ראמש פגשתי לראשונה בקיץ 99. הגעתי לבומבי, כנגד כל התוכניות שלי, אחרי שנה של תירגול אינטנסיבי מדי של מדיטצית  ויפאסנה בהודו ובמנזרים בתאילנד. התחושה היתה שהאושר, דבר חמקמק שכמותו, הוא בהישג היד אם רק אתאמץ מספיק, אם רק אתרגל בנחישות תשומת לב בלתי מופרעת לכל המתרחש ושלווה נוכח כל השינויים. אחרי שנפגשתי בעוצמה בסבל שלי וגם של אחרים, תחושת  ה'אין ברירה' היתה חקוקה בי עמוק. הרגשתי שאני עושה את הדבר היחיד ההגיוני לעשות עבור הטובע- לחתור חזק ולהתאמץ להציל את עצמו, בכל מחיר. מי שמבין בטביעות יודע שמאבק כזה דווקא גורם לנו לשקוע עמוק יותר, אבל אז עדיין לא ידעתי את זה. המחיר, כמו שהבנתי אותו אז, היה עשרות שעות מדיטציה בשבוע ומצב תודעה שמתאמץ להיות קדוש וללא רבב, אז התאמצתי.

הפגישה עם ראמש שינתה את כל זה, והשינוי, כמו הרבה שינויים לא צפויים, כאב. באתי עדויה במראה הנזירה שלי דאז, מלאת חמלה לאלה שלא רואים את האור, הישר אל גוב האריה. היה לי מזל גדול.

"למה את עושה מדיטציה"? שאל אותי ראמש בתערובת של בדיחות הדעת ודאגה כנה לשלומי, קולט מיד עם מי יש לו עסק. אני לא זוכרת מה התכוונתי לענות לו, אבל אני זוכרת היטב את השאלה, ואת בת הצחוק החצי לגלגנית שליוותה אותה. התרגזתי. מדיטציה היתה עבורי עסק רציני, עניין של הצלת חיים, והזקן הזה מתבדח איתי. המצב החמיר כשהוא לא ממש נתן לי לענות ובלי שהיות שטח בפני את משנתו, המאוד סדורה, שהיתה הפוכה ממש לכל מה שלמדתי והפנמתי עד אז כאמת המוחלטת. משהו בי נע בחוסר נוחות שהלך וגבר. היום אני יודעת שזה סימן מצוין אבל אז זה הרגיש מטריד כמו להמשיך לשבת על קן נמלים כשבוער בי רצון עז לטרוק את הדלת מאחורי בזעם ולא לשוב לעולם. היה לי כל כך נוח עם התובנות הבודהיסטיות שהפנמתי ושהתאימו למה שחצבתי ביזע ודמעות מניסיוני האישי, מקום לנוח בו אחרי שנים של חיפוש ותהיות לגבי טבע האדם והעולם, ופתאום האיש הזה מחרב לי הכל.  זה לקח שנים של הבשלה עד לאינטגרציה בין העולמות השונים, זה הבודהיסטי וזה האדוויטי של אי-השניות, אינטגרציה שהולכת ומעמיקה ושלעולם אינה מסתיימת, מקור של עושר ושל פליאה.

 במשך השנים חלפו עשרות אלפי אנשים בלתי קרואים ובלתי צפויים דרך הסלון שלו לסטסאנג (מפגש עם האמת) של שעתיים בכל בוקר. "אף אחד לא מוזמן, וכולם מתקבלים בברכה" היה המוטו. עולמות שלמים שהגיעו מכל קצווי תבל, ושנראו שונים כל כך במבט ראשון. ותמיד תמיד הקסם עבד. אחרי כמה שאלות ענייניות, ראמש היה פוצח במשנתו הסדורה והשואל המבולבל, המתריס או המשוכנע-מראש, היה מחליק כמו מפתח לחור המנעול, מופתע ונבוך מהתנועה הפנימית האינטימית שמתחוללת בו, בעל כורחו, להתבונן עמוק עמוק פנימה.

במהלך חילופי הדברים האלו הזמן כמו היה עומד מלכת  והמקשיבים מסביב היו מוצאים גם הם את הדרך לתוכם פנימה. צרחות העורבים על אדן החלון, העופות הדורסים הענקיים שמשייטים נמוך בשמי בומבי כמו עפיפוני ענק, צפירות בלתי פוסקות של מוניות ובכל יום ראשון מנגינת החליל של מוכר החלילים שבפינת הרחוב, כל אלה שימשו תפאורה לרגעים נדירים של חסד, שהפכו פחות ופחות נדירים עבורינו, הקבועים, עד שנדמו כהרגל, רגעים בהם התודעה שוקטת ומשהו אחר עובר לקדמת הבמה. משהו שאפשר לקרוא לו דממה, או ידיעה, או אהבה. אי אפשר להסביר אותו אבל אפשר בהחלט להרגיש אותו.

 "מעבר לרעיונות של עשיית טוב ועשיית רע, ישנו שדה. אפגוש אותך שם". רומי.

לפני כמה שנים ראמש החל לשים דגשים שונים בשיחותיו ונע מדיבור על המודעות המוחלטת והלא-אישית לדגש על חופש והרמוניה בחיי היומיום. בהתאם, שינה כמה ממושגיו. כשהגעתי אליו לראשונה המושג שהכי היה לי קשה לבלוע היה שאין בחירה חופשית והכל הוא רצון האל. אחרי שנים של התפלפלויות וחקירה של הנושא (שהיה בזמנו אחד החביבים עלי) כשהגעתי אליו לביקור השנתי הופתעתי לגלות שראמש מדבר אחרת. "בוודאי שיש בחירה חופשית" נזף בי, "אבל הבחירה החופשית הזו מזויפת כמו כסף של מונופול ולא שווה דבר הן בתיאוריה והן במציאות". אני זוכרת את התסכול שחשתי בעקבות שינוי של מושג שזיהיתי אותו עד אז עם האמת. הטלטלה הברוכה תרמה לשחרור ההיאחזות גם ממה שנדמה כאמיתי ביותר. שוב, מזל גדול. לקח לי שנים לקלוט שהאמת לא מצויה בשום מושג שהוא (למרות שראמש חזר ואמר את זה אינספור פעמים, פשוט לא שמעתי, עד שפתאום שמעתי) ואם היא נמצאת באיזשהו מקום, הרי זה בשדה הנפלא של האהבה והחסד, פשוט ואמיתי ושלא ניתן לאחוז בו, כמו בניחוח פריחת הקשיו בדרום הודו, ובלתי מאולף כמותו.

 בחלוף הזמן האנשים הקבועים שהתקבצו סביבו הפכו למעין משפחה. ביאנקה הגרמניה, שהיתה פעם מנקת ארובות ועזבה הכל ללא שאלות במסע אחרי האמת, סינג, ההודי הגבוה, ששנים הקליט במסירות את פגישות הסטסאנג, מורטי הנאמן, יד ימינו של ראמש, מהמר במירוצי סוסים במקצועו, סאנג'יי, צאצאו של המשורר טוקארם שאת שיריו שרנו בסוף כל מפגש, או ויקראם, במאי הסרטים המתוחכם מבוליבוד. כמה עשרות מערביים, פליטים מחייהם שלהם, הפכו את בומבי הבלתי-אפשרית לביתם, פשוט כי שם ראמש גר. כולם היו כל כך קבועים שם, כמו הבניינים עם הטיח המתקלף, הים הערבי ומאות העורבים הצורחים ואני תוהה לאן תיקח אותם הרוח עכשיו.

שנים שרחוב גאמאדיה שבשכונת בריץ' קנדי היה בית לכולנו, נמל בית בהודו הנוראית  והנפלאה, ועוגן בבומבי, תת המודע הקולקטיבי, ההפוך והלא הגיוני של העולם. כל בוקר, בשיגרה של המתנה בקבוצה ברחוב הקטן מתחת לביתו, מספיקים לחטוף עוד צ'אי מתוק של בוקר והצצה ב'חדשות אינדיה' לפני השעה 9, שאז כל החבורה המקרית והמשתנה תמידית עולה יחדיו לסלון של ראמש, שם החיים החליקו למקום הנכון וכולנו קיבלנו צידה לדרך, לעוד יום שבו אף רגע לא ידוע ולא צפוי מראש. היציאה אחרי השעתיים של הסטסאנג לרחובות בומבי היתה שיעור בפני עצמה. בומבי לא חסכה מאיתנו אף רגע של אינטנסיביות בפגישה עם הלא ידוע והלא צפוי בפגישה עם החיים, וכמו נתנה מנת חיזוק למה שניסה ראמש ללא לאות ובסבלנות על-אנושית כמעט, להסביר לתודעות המקובעות שלנו.

 ולפעמים אחרי הסטסאנג, תחושה פשוטה וברורה, שהיקום עשוי מאהבה טהורה, שמשתקפת בעיני מוכר הצ'אי השכונתי, בכתום של שרשרות פרחי ציפורני החתול שתלויות בפתח המסעדה וגם בצפירות האוטובוסים ובעשן הדיזל. תחושה כזו שמגיחה פתאום מבין הסדקים של עצמנו, גם באוטובוס קן 132  שעמוס עד אפס מקום, מהממלכה של השכונה היוקרתית של ראמש בחזרה לאיזור התיירים של קולאבה.  בומבי יחד עם ראמש, בדואט יפיפה של אחד, לימדה אותנו שהיופי והאהבה נמצאים גם במקומות הכי לא  צפויים, הכי מפתיעים, כמו בין קפלי המיינד שלנו למשל.

  I know I long for love and light

But must it come so strong, and must it be so very bright?  /ליאונרד כהן

 עם ראמש הרגשתי תמיד שהוא רואה דרך כל ביטויי האגו: ההתנגדויות, הבלבול, המאבק, ולא עוצר באדום.

אף התנגדות לא היתה זרה לו, אף ספק, אף טיעון. הדבר הזה שהחזיק אותו מבפנים היה פלאי בעיני, בלי להתחשב בגילו המתקדם, באורח חייו או אפילו בנטיותיו, כאיש משפחה בורגני ממעמד גבוה, בנקאי לשעבר.

הדהרמה שבערה בו  נתנה לו את הדלק להמשיך ללמד, יום אחר יום, כל השנה כולה במשך עשרות שנים ולכתוב עשרות ספרים,  שאת כולם, כך דיווח לנו, "לא "אני" כתבתי. הם נכתבו דרכי". כששאלתי אותו פעם למה הוא מלמד,  הופתע קצת מהשאלה, וענה לי פשוט כי יש צורך כזה, אצלו לתת, אצל האחרים לקבל. נתינה ללא כל תנאי וללא כל ציפיה לתמורה.

במסע שלי הייתי בת מזל לקבל  את ברכתו של המורה פעמים רבות. בכל אחד מעשרות הביקורים שלי שם, הרגשתי את הנדיבות האינסופית שלו ואת האהבה, שופעת כמו שמן חם, מרפאה ומעשירה. התמזל מזלי והמורה שלי היה איש הודי קשיש, נעים הליכות, רהוט ונחמד. גם ככה "המסע הבלתי נגמר ממה שנדמה שאנחנו אל מי שאנחנו באמת", יכול להיות קשה מנשוא.

אחרי שנים של מאבק במושגים שלו, ואחר כך שנים של קבלה שלהם, הדבר שהחזיר אותי אליו שנה אחר שנה שוב לא היה קשור יותר במילים שנאמרו בחדר. משהו בנוכחות שלו השפיע עלי מעבר לכל מילה, לכל מחווה. כמו מיתר שמשתוקק להתכוונן לתדר הנכון כדי לנגן את הצליל המדוייק שלו, התדר של ראמש כוונן את המוסיקה שבתוכי, לתחושה או ידיעה, שהטעם שלה הוא טעם של אמת, של מנוחה, של אהבה, של חופש.

 באחד הביקורים שלי, בדיוק כשהגעתי לבומבי התבשרתי שחברה קרובה שליוויתי בגסיסתה נפטרה. מבולבלת וכואבת שאלתי את ראמש מה המשמעות של כל זה ואיפה היא עכשיו. המבט שלו היה חומל ובהיר. "היא בבית", ענה לי. "היא פשוט הגיעה הביתה". אני מקווה ובוטחת שגם הוא פשוט הגיע הביתה.

למעוניינים ללמוד עם לילה קמחי מדיטציה ובודהיזם הכנסו לקישורים: ריטריטים, קורסים, קבוצות מדיטציה וליווי אישי