לילה קמחי (פורסם במגזין חיים אחרים, גיליון דצמבר 2019)

יוגה בבוקר על הגג. דיות ענק רוחפות מעליי, מייללות כמו חתולים. עורבים צורחים. הים במרחק שמיעה. כאן הוא מקודש, כראוי לו, כאלה הגדולה. כמו שנאמר, "כל משברֶיך וגלֶיך עליי עבָרו" (תהילים מב, ח). "כאן" זה האשראם של אמה, הגורו המחבקת, או בשמה המלא שְרִי מָאטַה אָמְרִיטְאָנַנְדָמַאִי דֶוִי. קֶרַלָה, דרום הודו.

השהות שלי באשראם של אמה בשני חודשי הקיץ הייתה מלאה במפגשי לב, בתזוזת יבשות, בשמיטת המוכר ובהטמעה של החדש והזר, והכול בתוך גשמי המונסון; דקה הליכה מהנהר, מאגמי המים הרבים ומהים שסער תמידית, גליו הגבוהים מתנפצים על סלעי ענק. הכול מוקף ומוצף במים, עד שנראה כאילו החליט העולם להיכנע ולהתמסר כל כולו ליסוד המים שבו. מונסון בדרום הודו, בנקודה הכי דרומית כמעט בתת-יבשת הזאת; זה אומר מזג אוויר בצבעי מים של חום, חאקי, ירקרק חום, אפור חום. הכביסה אף פעם לא מתייבשת עד הסוף, וריח דק של טחב עוטף את הכול. מספר פעמים ביום האוויר מתחמם באחת, השמים מתקדרים, והבגדים נדבקים לעור. ואז בתוך שניות, בקול רעש אדיר, נשבר עלינו ענן, מסך סמיך של מים מכל הכיוונים. אין לאן להימלט.

רבי קומות בצבע ורוד

סתירות וניגודים מקבלים את פניי באשראם. בניינים רבי קומות בצבע ורוד מתנשאים מול הים הסוער, וסביבם החיים ממשיכים כפי שהתנהלו לאורך דורי דורות, בבקתות קש ובפחונים. בתוך האשראם עומד, ורוד אף הוא, המקדש לאלה קאלי, עורפת הראשים ומחסלת האגו, ובפתחו שומרים חמושים בנשק חם, ברוח הזמן הזה. קבצנים ושועי עולם, נזירים חסרי כול, חולים, פצועים, מטורפים, תינוקות וזקנים; גברים ונשים בכל הגילים, הצבעים והמינים מרחבי העולם מגיעים לכאן, לאשראם של אמה, שהוקם סביב ביתה הקטן של המשפחה ועל שטחי השכנים שנקנו עם השנים. לתרבות ההודית יכולת מרשימה לספוג לתוכה הכול, וגם כאן נראה שאיש אינו מתרגש מהדיסוננס הזועק לשמים בצבעי גלידה. הרוכל ממשיך לדחוף את עגלתו בגב כפוף, הנערה בלבוש המסורתי הצנוע רועה את שתי הפרות של המשפחה, הדייגים פורסים את רשתם עם שחר, והאלים מקבלים מדי בוקר את מנחתם ממיליוני הודים, שחייהם עשויים ברובם מהחומר הזה של אמונה והתמסרות.

הגעתי לאשראם בקיץ האחרון ממש במקרה. כשסיפרתי את זה לחברים שפגשתי שם, לא השאירו גלגולי העיניים שקיבלתי שבתגובה מקום לספק. אין מקרה, פוסקים כאן כולם כיודעי דבר. אמה קראה לך. בזכותה את כאן. ואני, איך לומר, מגיעה ממסורת אחרת בכלל. לפני יותר מ-20 שנה יצאתי מזרחה להודו ולתאילנד בעקבות הלימוד והתרגול של הבודהה, ולמעשה מעולם לא חזרתי. כלומר: חזרתי לארץ מקץ שנה שלמה, שבה התחולל מהפך גדול בלב ובתודעה שלי, שנה שבה תרגלתי באינטנסיביות ולמדתי עם טובי המורים, אבל זו שחזרה חזרה אחרת. מאז חיי שזורים בלי הפרד בשני זרמים עיקריים: התרגול והלימוד הבודהיסטיים על פי מסורת התהרוואדה והזרם האי-שניות (אדווייטה) בהינדואיזם שהוא קצת כמו מה שהקבלה היא ליהדות. מוריי בזרם הבודהיסטי, נזירים לשעבר ממסורת מנזרי היער בתאילנד, שמו את הדגש על הבנת הרֵיקות, על תרגול אינטנסיבי של מדיטציה ועל הבהירות והתובנות המשחררות הנולדות בלב ובתודעה המיומנת בתרגול. הדגש הוא על התפיסה שכל אחת ואחד יכולים להשתחרר מכבליהם ולחיות חיים חופשיים, עמוקים ומלאי משמעות ומתוך כך על עצמאות מלאה של המתרגל שיוכל להגיע לשחרור מלא ושלם הודות למאמציו הכנים. במסורת שאני מגיעה ממנה לא מסתמכים על מקור חיצוני, מושיע, שיכול לשנות את התודעה שלנו "בלעדינו". הבודהה התייחס אל עצמו כאל "חבר טוב", ולימד שעל כל אחת ואחד ללכת את הדרך בעצמם ולסמוך על מאמציהם האישיים בלבד.

האשראם של אמה הוא תמונת מראה לכל אלה. מול הפשטות היחפה שמשכה את ליבי במנזרים הבודהיסטיים, באשראם של אמה אין רגע שהוא חף מאינטראקציות, מצלילים, מצבעוניות ובעיקר מהנוכחות שלה הספוגה בכול, כשההטמעה של הנוכחות הזאת והזיקה אליה הן יסוד התרגול.

בחודשיים האלה ביקרתי בנוף אחר לגמרי, שבו לב התרגול הוא האהבה וההתמסרות לאמה כהתגלמות של אלוהות עלי אדמות, "כל יודעת, כל יכולה ונוכחת בכל", ומתוך אלה ההתמסרות לשירות ולנתינה.

אני סתם נערה משוגעת

את האגו אפשר לשבור רק באמצעות כאב האהבה. בדיוק כפי שנבט מתגלה, רק כשהקליפה החיצונית של הזרע נבקעת, כך גם העצמי נגלה, כשהאגו נפרץ ונעלם. כשנוצרת אווירה מעודדת, העץ הפוטנציאלי החבוי בזרע מתחיל לחוש אי נוחות עקב היותו כלוא בקליפה. הוא משתוקק לצאת אל האור ולהיות חופשי. זהו הדחף העצום של העץ הרדום בפנים שבוקע את הקליפה. השבירה הזו כרוכה בכאב, אבל הוא מתגמד מול תפארתו של העץ הנגלה. ברגע שהנבט מגיח, הקליפה מאבדת את חשיבותה. בדומה לכך, כשההכרה העצמית מושגת, האגו מאבד את כל חשיבותו (אמה).

פאראיאקדבו, כפר דייגים קטן ונידח בדרומה של הודו; אנשים פשוטים, קשי יום. לאחת המשפחות נולדת תינוקת זעירה בגודלה שמקבלת את השם סודהמאני. לפי הביוגרפיה שלה היא נולדה בתנוחת הלוטוס, ברגליים משוכלות, וחששו שהיא נכה. הגוון הכחול של עורה הבהיל מאוד את המשפחה, שמיהרה לעשות כמצוות הרופא ולא רחצה את התינוקת הקטנה חודשים ארוכים, כדי שעורה יחזור לצבעו הנורמלי. כשהשתנה צבע עורה של התינוקת לכהה מאוד, חרץ הדבר את גורלה להיות שפחת המשפחה. ככה זה עם דעות קדומות; הן מחלחלות כמו רעל גם למקומות האינטימיים ביותר, שאמורים להיות האוהבים והבטוחים ביותר בשבילנו.

עוד כילדה רכה התחילה סודהמאני לשרת את משפחתה ולעזור לאמה במלאכות הבית הרבות, וכשסיימה את כיתה ד' הוצאה רשמית ממערכת החינוך לטובת חייה כמשרתת המשפחתית, בעוד אחיה ואחיותיה ממשיכים בלימודיהם. גערות, השפלות, מכות והעלבות יומיומיות היו מנת חלקה של הילדה העצמאית והחזקה הזאת. במיתולוגיה ההודית האל קרישנה צבעו כחול, וכבר מילדותה המוקדמת החיבור של אמה עימו היה מידי ומוחלט. אליו היא קראה בשעות מצוקה ומשבר, ואליו התפללה באדיקות. בביוגרפיה שלה כתוב שמגיל צעיר מאוד היא שרה לו שירי דבֵקות בכל רגע ורגע: "האם הקדושה הקדישה את זמנה למדיטציה, שירת דבקות וריקוד, שקועה לחלוטין בתודעה אלוהית. למתבונן מבחוץ היא נראתה כמשוגעת אמיתית". בד בבד, כבר כילדה, היא התמסרה למעשי נתינה ונדיבות כלפי אנשים במצוקה סביבה, מה שהכניס אותה לצרות גדולות עוד יותר; משפחתה המודאגת חשבה שהיא פוגעת במשפחה ושהיא לוקה בנפשה או בשכלה או בשניהם גם יחד.

במהלך השנים האלה ניסו הוריה ואחיה לגרום לה להיות "כמו כולם", תוך שהם משתמשים באיומים, בהפחדות, באלימות ובכפייה, אך ללא הועיל; אי אפשר לגרום לברבור להפוך לברווז. מתישהו מגיע היום שבו הברבור פורס כנפיים ועף אל הרקיעים הגבוהים. וזה בדיוק מה שקרה לסודהמאני. אחרי שנים של דבקות בקרישנה, הופיעה בחייה אלוהות חדשה – האם האוניברסלית. בשנות ה-20 שלה, אחרי תקופות אינטנסיביות של תפילות, סיגופים וטראנסים שנמשכו שעות ארוכות, כשסודהמאני מלאה כל כולה בכמיהה עצומה להתמזגות עם "האם האלוהית", זה קרה סוף סוף. החוויה פתחה את תודעתה לראות את הכול ואת כולם כאחדות אחת, כבלתי נפרדים מ"העצמי האמיתי" שלה, מושג רווח בהינדואיזם. בכך ויתרה, לדבריה, באחת על הרעיון שיש שמחה מלבד זו הנובעת מהעצמי האמיתי. השמועה התפשטה במהירות קוונטית, ואנשים החלו לעלות אליה לרגל. חבורת האנשים שסביבה גדלה מיום ליום. היו בהם מחפשים רוחניים מערביים, סאדוס הודים ואנשים מהיישוב, שנמשכו לאיכויות המיוחדות שביטאה בנוכחותה.

וורנר מאייר השוויצרי, מורה לאי-שניות שחי מזה שנים רבות בדרום הודו, הוא אחד האנשים שהגיעו לאמה, כשרק החלה להתפרסם. בשבילו, כך סיפר לי, המפגש איתה היה חוויה משנת חיים. הוא היה אז איש צעיר שהסתובב בהודו של שנות ה-80, מחפש אחר ההארה באשראמים ובחצרות של גורואים שונים. בפעם הראשונה שראה אותה, אישה צעירה ויפה כבת 26, הוא נפל לרגליה בתערובת של יראה ופליאה. "ראיתי את הדבר האמיתי," סיפר לי. "זה היה בדיוק מה שחיפשתי." מאייר נשאר לצידה כשני עשורים, ומקץ תרגולים רבים של מדיטציות אינטנסיביות, שחלקם כללו שנים בבידוד מוחלט במערה שנחפרה באשראם במיוחד עבורו, עברה תודעתו את המהפך המיוחל.

"אף פעם לא היה לי ממש אכפת מה חושבים עליי," אומרת אמה. "אני סתם נערה משוגעת," היא צוחקת צחוק גרוני ועמוק בהנפת הראש לאחור או מוסיפה במלמול, בעיניים עצומות, את המנטרה שלה לאם הגדולה, ואז קוראת לה כמו גורה עזובה לאמה הנוטשת, בקול שבוקע את חדרי הלב; או מובילה במשך שעות, יחד עם להקת מוזיקאים משובחת, את הבהג'נים, השירה האקסטטית המקודשת, וזה קורה מספר פעמים בשבוע.

זו שבגלל עורה הכהה נולדה להיות שפחת המשפחה התעוררה כנגד כל התנאים (ואולי דווקא בגללם), ודווקא מתוך שחיה כל כך את המסורת הפכה הדמות הרוחנית החדשנית המובילה בהודו, מורה בינלאומית שמיליוני תלמידים, ובהם ראש ממשלת הודו, מודי, מסורים לה. היא מלמדת למעלה מ-40 שנה. מפעליה כוללים חיבוק א/נשים, הקמת אוניברסיטאות, בתי חולים ומרכזי חינוך לבריאות והיגיינה, הקמת מרכזי האכלה למאות אלפים, בנייה לאנשים שבתיהם נחרבו בעקבות אסונות טבע, ניקויי אשפה מסיביים בכפרים רבים בהודו, חלקם במו ידיה ממש, בניית תכניות העצמה נשית ופמיניזם, תכניות להגנה על כדור הארץ ואיכות הסביבה, תכניות חינוך ועוד ועוד. מה הסיכויים שילדה שנולדה למשפחה קשת יום שטופת דעות קדומות נגד נשים ונגד צבע עור שחור, בכפר דייגים נידח בקצה הדרומי של הודו, תהפוך כבר בגיל צעיר להיות אחת המורות הרוחניות המובילות בעולם ופעילה חברתית נמרצת? והנה, הנס הזה קרה לסודהמאני. הילדות הקשה שעברה, לא רק שלא סגרה את ליבה, אלא להפך, המיסה אותו עוד ועוד עד שהתמוסס לחלוטין לתוך "העצמי אמיתי", לתוך האלוהות.

יש סדק בכול; כך נכנס האור (ליאונרד כהן)

כאנשים החיים בעולם, כולנו יודעים מה הם משברי חיים. כאב וסבל הם חלק בלתי נפרד מחיי אנוש, לימד הבודהה, ויש דרך להשתחרר מהם. משברי החיים יכולים להיות גם הזדמנויות לצמיחה גדולה ולהתמרה, ועם זאת, לא תמיד מה שלא הורג מחשל, כפי שטען ניטשה. לפעמים משברים דווקא סוגרים את לב האדם ומקשים אותו כשריון, על מנת להימנע מכאב נוסף. אמה היא דוגמה בעיניי למקרים הנדירים האלה שבהם, כפי ששר ליאונרד כהן, מורי ורבי, דרך הסדק נכנס האור. ואצלה, כך זה נראה, נסיבות חייה הקשות והכואבות סדקו עד כדי פירוק מוחלט את מה שהיה מיותר, מותירות מאחוריהן אור גדול.

חייה הם דוגמה למה שיכול להתגשם, כשיש התמסרות שלמה. בלימוד הבודהיסטי, השורש העתיק של המושג השגור "מיינדפולנס" מגיע מסנסקריט ומשמעותו לזכור. דמיינו לאן יכולה התודעה להוביל, אם במקום "לזכור" דברים מדאיגים, מקשים, בעיות שצריך לפתור או ריבים שצריך לנצח, היא תזכור אך ורק את הטוב, את האלוהי ואת האהבה, ותדבק בהם בכל מאודה. זו, פחות או יותר, תמצית התרגול ההינדואיסטי הנקרא "בהקטי" – ההתמסרות והדבקות באלוהי. גם אם החיים רצופים ברגעים של קושי פיזי ונפשי, של אלימות ונידוי, כשהתודעה מלאה באהבה ובנתינה, הרי שהיא זו שקובעת את איכותם.

בתנועה מתמדת 

הובל אותנו מאי-אמת לאמת,

מחשכה לאור

ממוות לחיי נצח

(התפילה היומית באשראם)

באשראם הענק חיים דרך קבע כ-3,000 אישה ואיש, הודים ומערביים, רבים מהם בדרגות שונות של פרישות, ואורחים רבים שמגיעים ונשארים לתקופות משתנות. התרגול המרכזי שעובר כחוט השני דרך כל פעולות היומיום הוא של ההתמסרות והשירות נטול האגו. למעוניינים מוצעים שיעורים ללימוד הכתבים הרוחניים והפילוסופיה של ההינדואיזם (אופנישדות, בהגווד גיטה ועוד), יוגה מיוחדת ומדיטציה שאמה מנחה בעצמה פעם בשבוע לפני קהל גדול מאוד, ובה היא שמה דגש על דמיון מודרך והתכוונות לטובתם של כל הברואים ושלום עולמי. החיים באשראם, גם של אמה וגם של דייריו, אינטנסיביים מאוד. אמה מחבקת א/נשים ברצף, ותוך כדי היא עונה לשאלות פרקטיות (צבע הקירות, ההרכב הכימי של הניסוי הבא במעבדת המחקר של האוניברסיטה או סוג העצים שיינטעו בגנים הגדולים), מובילה את השירה המקודשת, מנחה מדיטציות ונותנת שיחות לקהל הרחב. בעוד היא יושבת בקדמת הבמה ומחבקת אנשים, מאחוריה עולים ויורדים כל העת מוזיקאים מעולים – רובם הודים, חלקם מערביים – והם מנגנים או שרים. לפעמים נשמעות מנטרות עתיקות, ולפעמים מבליחה זמרת אופרה קלאסית או נגן ג'אז. אפילו אחד הזמרים הברזילאים האהובים עליי, ז'ילברטו ז'יל, הגיע לאשראם ונתן הופעה שלא אשכח, רק הוא והגיטרה.

מכל קצוות תבל, מכל הסוגים והצבעים, הנטיות, המגדרים והמגזרים, מגיעים לאמה המוני אנשים – השבורים, המנודים, הסקרנים, עוברי האורח, שועי עולם וחניכיה המסורים בלב ובנפש שהולכים איתה שנים. כולם מעידים ששינתה את חייהם. אמה מקבלת את כולם ללא כל הסתייגות או מעצור: את הבריאים ואת החולים או הלוקים בנפשם, את הצעירים ואת הזקנים, את אלה האוהבים אותה ללא תנאי ואת אלה הספקנים או החשדנים כלפיה, את אלה שעלולים להדביק אותה במחלה קשה ואת אלה שעלולים ליטול את חייה (והיו שניסו). היא מעולם לא דחתה אף אחד, וזוהי לדבריה מהות האימהות האוניברסלית, מהותה שלה.

במסורת הבודהיזם הטיבטי יש תרגול שמאתגר את אזורי הנוחות שלנו ועוזר לנו לצאת מנקודת המבט הצרה שלנו המרוכזת סביב האגו – "להחליף את עצמי באחר". הכוונה היא לשים את טובתם של האחרים לפני טובתנו האישית, מה שמתנגש עם ההרגלים האוטומטיים העמוקים שלנו. החיים בקהילה גדולה כל כך שזו ההתכוונות שלה מספקים אין ספור אפשרויות לעשות את זה. תמיד יהיה מישהו שזקוק למשהו יותר מאיתנו, חלש יותר, פצוע יותר. וכמובן התרגול הזה מלמד אותנו ענווה גמורה – הרי הגלגל מתחלף לו בקצב נשימתם של החיים, ואנחנו בקלות יכולים למצוא את עצמנו בצדו הנמוך, חלשים ופצועים יותר מאחרים ונזקקים לעזרתם. "אילו הייתם יודעים על נתינה מה שאני יודע," אמר הבודהה, "לא הייתם נותנים לארוחה אחת לעבור, בלי לחלוק אותה עם מישהו."

הדרכים אל החופש רבות ושונות. התפיסה היא שהנתינה לזולת והשירות נטול האגו מוציאים אותנו מגבולות האני המצומצם ופותחים אותנו אל האני הגדול. האנשים שחיים באשראם מתרגלים את דרך האהבה וההתמסרות לאמה ולהנחיותיה כהתגלמות האהבה והאלוהות עלי אדמות, ודרכה לשירות ונתינה לזולת. זו הדוגמה האישית שאמה נותנת, וזה מה שהיא מנחה את ההולכים אחריה לעשות, בלי הנחות. הדברים לא נשארים בגדר תיאוריה – זה שנים שאמה נוסעת בעצמה, יחד עם פמליה ענקית של המסורים לה, לאזורים מוכי אסון ברחבי העולם. כולם יחד מתגייסים לטובת האחרים. במו ידיה ניקתה פסולת רדיואקטיבית ביפן, בנתה בקתות בוץ בכפרים שנהרסו באסונות הצונאמי בהודו, סעדה חולים במחלות מידבקות וקשישים חסרי ישע, האכילה תינוקות רעבים ועוד ועוד.

איך עושה גורו?

למעלה מ-40 שנה שאמה מחבקת. נכון לעכשיו חיבקה 39 מיליון אישה ואיש ברחבי העולם, והמספרים גדלים מיום ליום. החיבוק של אמה הוא למעשה ה"דארשן" המסורתי – המפגש עם הגורו נתפס במסורת כבעל פוטנציאל לשנות תודעה, לב וחיים. מדובר במגע קצר, שמשך הזמן שלו משתנה מאדם לאדם, ובמהלכו אמה גורפת את האדם אל חיקה, לוחשת באוזניו מנטרה, ברכה או דברי חיבה כמו "בתי היקרה", בדרך כלל בשפת אמו. רבים מהמחובקים יורדים מהבמה נרגשים, המומים או אסירי תודה ומרגישים שמשהו עמוק ננגע.

אורח חייה של אמה כולל שהיות קצרות באשראם, ויציאה ממנו למסעות חיבוקים בהודו וברחבי בעולם. כשהיא נמצאת באשראם ידה בכול. היא מחבקת, שרה בהג'נים, מנחה מדיטציה, מברכת את אלפי מנות האוכל שעוברות תחת ידיה, ארוחת הצהריים של דרי האשראם ואורחיו, פותחת את שנת הלימודים באוניברסיטה, מנצחת על החגיגות לאלות, מאכילה את לקשמי הפילה שלה, שבחג של גנשה, האל עם ראש הפיל, הובאה לעמוד באמצע האולם על רצפת השיש המבהיקה. מתי, למען השם, היא נחה? כשמחוברים למקור, כך היא אומרת, הצרכים הרגילים של שאר בני האדם – אוכל, מנוחה, שינה וכו' – מתמלאים ישירות ממנו.

תארו לכם. יושבת על הבמה אישה קטנת ממדים, בת 66 אמנם, אבל חסרת גיל, ותוך כדי חיבוק אלפי אנשים שעוברים בסך, היא מנהלת בקלילות נונשלנטית עסקים חובקי עולם: הקמה וניהול של בתי חולים ואוניברסיטאות, החלטות גורליות בדבר כיוון, עצות משנות חיים או סתם נזיפות למי שכנראה מגיע לו. "יור הזבנד איז אה ביג בייבי," שמעתי אותה אומרת לאישה הודית מבוגרת, מחליפה איתה מבטי הבנה, השתתפות וחמלה, בשעה שההזבנד המדובר נענע בראשו בשמיניות הודיות מצד לצד, טוען את טיעוניו המורכבים באוזניה, מחפש עצה ותשובה ומקבל במקום אלה נזיפה הגונה. בתקופה ששהיתי באשראם מנקודת המבט שלי נראה היה ששלא חלים עליה החוקים הרגילים של האנשים הרגילים: מנוחה, למשל; אוכל, למשל; הפסקת פיפי, למשל. מ-11 בבוקר עד אמצע הלילה, ולפעמים עד בוא הבוקר, יושבת אמה ומציעה מפגש איתה לכל מי שמגיע וחפץ בו. ההתמסרות לצורכי האחר טוטאלית.

הרבה מקובלות נושרות תוך כדי השהייה בחיים האינטנסיביים (מהסוג הזה) סביב גורו. היה לי מעניין לראות כמה מהר מוותרים, אפילו האדוקים שבהודים המסורתיים, על ההגבלות התרבותיות, ולפיהן נשים לא אמורות לחבק גברים זרים, ובכלל מגע בין אנשים באופן הזה אינו מקובל, בלשון המעטה. מול הפיתוי שאולי מדובר באלוהים שמחלקת חיבוקים וברכות ואולי גם ניסים נופלות כל המחיצות. יפה לראות את זה וגם את התמוססות האידיאולוגיות התרבותיות אצל מערביים השוהים במחיצת אמה. בני המערב שגדלו על ברכיה של תרבות שמקדשת את הרציונל והמדע נמסים די מהר מול נהר האנשים שנע לכיוון החיבוק, ומצטרפים אליו, גם אם הם לא היו בטוחים מלכתחילה שהם בעניין.

נגד הזרם

ההתעוררות הרוחנית של הנשים היא בין הצרכים הדחופים ביותר של זמננו. רק כשימזגו הנשים את החכמה הנצחית של הרוחניות בהשכלה במודרנית, רק אז תתעורר העוצמה שבתוכן, והן יתעוררו לפעולה. גברים ונשים כאחד צריכים להתעורר לאיכות של האימהות האוניברסלית שנמצאת בתוכם; זו החמלה שחשים לא רק כלפי הילדים הפרטיים שלנו, אלא כלפי כל היצורים וכלפי הטבע (אמה).

כמו שהחיבוק הוא לא בדיוק חיבוק, אלא לדבריה של אמה, זהו חיבוק המעורר את הנתיב הרוחני, כך גם המתיקות הנסוכה על פניה המחייכות תדיר של אמה עשויה לתעתע. מדובר במורה חדת לשון, עמוקה ומבריקה, שלא מהססת ללכת נגד הזרם. למעשה, זו התנועה המאפיינת אותה. כך, בניגוד למוסכמות הדתיות והחברתיות ולפיהן אסור לנשים להיכנס ל"קודש הקודשים" במקדש, לשמש בו ככוהנות ולנהל את הטקסים, היא חונכת בעצמה את המקדשים ומאפשרת לנשים אחרות לכהן בהם בתפקידי מפתח. את הנשים ההודיות שחיות באשראם כנזירות היא מחייבת, בין השאר, ללמוד גם אמנויות לחימה והגנה עצמית, ושמה דגש רב על השכלה גבוהה לכפריות. זאת ועוד, בהתייחסה למשבר האקלים היא יזמה והקימה בכפרים רבים ברחבי הודו תכניות אקולוגיות מתקדמות של מִחזוּר (שמרכז המחזור המושקע באשראם, שאין לו אח ורע בעולם מבחינת איכותו, משמש להם דוגמה), שבהן לומדים ומיישמים חיים מקיימים ללא ניצול והרס של הטבע ומשאבי הפלנטה. כתומכת בשלום עולמי, בנאום באירופה לפני מספר שנים, ביקשה אמה ממנהיגי העולם להפגין אומץ ולזנוח את תפיסת העבר בהקשר של מלחמה. "צריך לשים קץ לאכזריות חסרת הרחמים שבה האדם פעל בשם המלחמה," אמרה אמה. "מלחמה היא תוצר של מוחות חסרי תרבות. תבניות מחשבה אלה צריכות להיעלם ותחתיהן יצמחו עלים חדשים, פריחה ופירות של חמלה ויופי. בהדרגה נוכל להשמיד את השד הפנימי – 'התשוקה למלחמה' – שהוא קללה לטבע ולאנושות גם יחד. אז נוכל להיכנס לעידן חדש של שלום ושמחה."

תמונות קטנות: חיי האשראם

פולחן האלה הגדולה

בספטמבר האחרון, בזמן עשרת הימים הנוראים שלנו ובסנכרון אנושי מסתורי וקדום, חגגו בהודו גם את עשרת ימי החג לאלה הגדולה. פולחן האלה הגדולה חי וקיים ונוכח כאן בכל רגע, בכל פעולה, בכל אמירה. יש ניגוד חריף בין הדבר האמיתי שכאן, מסורת עתיקה בת אלפי שנים, לבין כמה מההתיימרויות השטחיות בנות זמננו. ועדיין זו אותה הכמיהה להתקרב לריבוא פניה של הנשיות, לסגוד לה ולזכות במתנותיה. בכל שלושה ימים נחגג בטקסים רבים ושונים היבט מרכזי אחר של האלה (דורגה ההורסת, לקשמי המרעיפה שפע וסראסווטי אלת החכמה, האמנויות והמוזיקה). בערב ראש השנה, בפוג'ה לירח החסר שהתחילה את החג, שרו זאטוטים במתיקות רבה חרוזים בסנסקריט וחילקו ברכות ואוכל מקודש. רובם, אגב, מערביים שחיים פה, עם האם הגדולה. בהודו מתייחסים לאיתני הטבע, לחיות, לצמחים, לדוממים כאל אלוהויות.

כאל אלים שונים, והאוקיינוס הסוער נחשב גם הוא לאלה גדולה ועוצמתית. על רקע האפליה והמעמד הנמוך של הנשים ההודיות, התרגשתי לראות את הגברים ההודים סוגדים לאלה שלהם בדמעות של דבקות.

יומולדת לזו שלא נולדה ולא תיכחד

בסוף ספטמבר חגגו לאמה יומולדת. 66 שנה לזו שלא נולדה ולא תיכחד. עשרות אלפי נשים וגברים חסכו רופי לרופי והגיעו בהמוניהם מרחבי הודו לחלות פניה. 24 שעות רצופות (נספרה הפסקה קצרה אחת) ישבה אמה על הבמה, מחבקת א/נשים ברצף, מחתנת 300 זוגות שאין ידם משגת, זורקת מבט או מבליחה חיוך צידי בתום כל הופעה מעשרות ההופעות החגיגיות והמושקעות שעלו וירדו על הבמה שלידה, לכבודה. תלמידי תיכון מרוגשים שהתאמנו על ההופעה שלהם חודשים ארוכים זוכים לחיבוק והצטחקות מעיניה החומות. בנות צעירות רוקדות ריקוד מסורתי שבו הן ממחיזות את אחת המיתולוגיות ההודיות; דמיון ומציאות מתערבבים עד שלא ברור מי החולם ומי הנחלמת.

לקראת חמש בבוקר הושלך הס של התרגשות, ולקול תופים גדולים במקצב איטי התקבצו יחד, למרגלות הבמה, עשרות נשים מבוגרות שהגיעו במיוחד ליום ההולדת, נציגות מהשבטים שבקצווי הארץ, מטפחות לראשן ולבושן צבעוני וצנוע. לאט לאט הן החלו לנוע יחפות, בתנועות זהות, בקצב של כדור הלכת הזה, במחוות של הודיה וחיבור עתיקים כשחר האנושות, תנועות מלאות, שמדברות מהבפנים ישר אל הבפנים, בשפת תנועה שהרעידה בי מיתרים שנזכרו, אז הצטרפתי. לא היו ענטוזים, לא נפנופי ידיים ולא הזזות אגן; שום דבר של "תראו אותי", שמבקש למשוך תשומת לב במרדף אחרי ביטחונות מזויפים; רק התמסרות שקטה ועוצמתית לשפת היחד הזה, בנהר של נשים שמאפשר לאבד את האני הקטן לטובת האני הגדול. אותן התנועות הטקסיות, שוב ושוב, כורעות לאדמה ושבות ממנה, מסובבות אותי איתן במעגל שעה ארוכה. שמחות על המפגש אבל לא נדרשות לחיוך. מגע כפות ידיים הספיק. כוונון עדין בכתפיי. בואי איתנו, מושכות אותי. לא מוותרות גם כשאני מתבלבלת, משאירות אותי איתן. והפנים שלהן… כמעט לא חוקיות. חרוצות אלפי קווים, חומות כמו האדמה הטובה, חזקות, מישירות מבט ולא מתנצלות. מגדירות מחדש יופי נשי, כל כך יפות הן.

שתי אחיות

שתי אחיות חיות כאן יחד שנים רבות. גילן נשכח מזמן. מספרים שבאו ממשפחת מלוכה מגוג'ראת ושהמשפחה השאירה אותן כאן לגורלן. אילמות ולוקות בשכלן, הן גרות יחד בקיטון צפוף מעל המקדש. גופן עקום ומעוות וכך גם פניהן, מתוקות ותמימות. ללא מילים אחת הנסיכות מתיישבת עליי, כמו ילדה פעוטה או גורת חתולים עזובה, ומתרפקת כולה, נצמדת אליי, גוף לגוף, שעה ארוכה. כשאני קמה ללכת, היא מוצאת לה מיד חיק חדש להתכרבל בו. ברכותיה של הקהילה.

גן פורח

פעם שאל עיתונאי את מהטמה גנדהי, שעזר לשחרר את הודו מהבריטים תוך שהוא מקריב את נוחותו האישית ומקדיש את חייו למטרה זו, מה המסר שלו. תשובתו של גנדהי – "חיי הם המסר שלי" – נכנסה  לפנתיאונים. כך, מעבר לשאלות הסקרניות ולניסיון לתהות על קנקנה של אמה, אחד הדברים המיוחדים בעיניי באישה הקטנה הזו ובלימוד שהיא מנכיחה בעולם הוא היכולת הנדירה שלה להתמיר את אירועי החיים הקשים שעברה לזהב של נתינה ועשייה בעולם. כשהזבל הופך לקומפוסט הוא יכול להזין עולם ומלואו, ונראה שזה בדיוק מה שהיא עושה. זה לא פחות מנס בעיניי, שאישה שנולדה לתנאים כל כך קשים של אכזריות, עוני והתעללות פיזית ונפשית הפכה את ליבה לגן פורח שמכיל את כל העולם כולו, והקדישה את חייה לטובת כל הברואים.

ואולי לא צריך לחפש רחוק, אלוהים אחרים במישהו אחר, אם אפשר למצוא את האלוהות הפרטית שלנו. היא נמצאת ביכולתנו לצאת מגבולות האגואיזם האוטומטי הצר והמצר אל המרחב הגדול של הלב והתודעה, מרחב שנפתח לנו, בין השאר, גם דרך שירות ונתינה לזולת, התמסרות ואהבה. חייה של אמה הם העדות וההוכחה לכך, וזו אולי ההשראה הגדולה מכולן.