איך בביטחון גמור, כוח הכבידה,

חזק כמו זרם האוקיינוס

משתלט אפילו על הדבר החזק ביותר

ומושך אותו לכוון ליבו של העולם.

 

כל דבר –

כל אבן, פריחה, ילד –

מוחזק במקום.

רק אנחנו, ביהירותנו,

דוחפים מחוץ לדבר אליו אנחנו משתייכים

בעבור חופש ריק.

 

אם היינו נכנעים

לתבונתה של האדמה

היינו מתרוממים גבוה, מושרשים כעצים.

 

במקום זאת אנחנו מסבכים עצמנו

בקשרים מעשי ידנו

ונאבקים, בודדים ומבולבלים.

 

אז, כמו ילדים, אנחנו מתחילים שוב

ללמוד מהדברים

משום שהם בליבו של האלוהים;

הם מעולם לא עזבו אותו.

 

זה מה שהדברים יכולים ללמד אותנו:

ליפול,

בסבלנות לסמוך על כובד משקלנו.

אפילו ציפור צריכה לעשות זאת

לפני שהיא לומדת לעוף.

 

ספר השעות, ריינר מריה רילקה

(תרגמה: לילה קמחי)

How surely gravity’s law,
strong as an ocean current,
takes hold of even the strongest thing
and pulls it toward the heart of the world.

Each thing–
each stone, blossom, child–
is held in place.
Only we, in our arrogance,
push out beyond what we belong to
for some empty freedom.

If we surrendered
to earth’s intelligence
we could rise up rooted, like trees.

Instead we entangle ourselves
in knots of our own making
and struggle, lonely and confused.

So, like children, we begin again
to learn from the things,
because they are in God’s heart;
they have never left him.

This is what the things can teach us:
to fall,
patiently to trust our heaviness.
Even a bird has to do that
before he can fly.

Book of Hours, II, 16
By Rainer Maria Rilke