המסע/מרי אוליבר

(תרגום – לילה קמחי. המקור באנגלית בהמשך)

יום אחד ידעת סוף סוף

מה עלייך לעשות והתחלת,

למרות שהקולות סביבך

המשיכו לצעוק

את עצתם הרעה – 

למרות שכל הבית 

החל לרעוד

ואת חשת את המשיכה המוכרת

בקרסולייך.

"תקני את חיי!"

צעק כל קול

אך את לא עצרת

ידעת מה עלייך לעשות

למרות שהרוח חיטטה

 באצבעותיה הנוקשות

ביסודות עצמם ממש,

למרות שהמלנכוליה שלהם

היתה נוראה.

זה היה כבר מאוחר מספיק,

ולילה פראי,

והכביש מלא

בענפים שנפלו ואבנים.

אך קמעה קמעה,

כשהשארת את קולותיהם מאחור,

הכוכבים החלו לבעור

דרך סדיני העננים,

והיה שם קול חדש,

שאט אט

זיהית כשלך,

הוא שאירח לך חברה

כשפסעת עמוק יותר ויותר

אל תוך העולם,

נחושה לעשות

את הדבר היחיד שיכולת לעשות – 

נחושה להציל

את החיים היחידים

שיכולת להציל. 

 

THE JOURNEY

One day you finally knew
what you had to do, and began,
though the voices around you
kept shouting
their bad advice –
though the whole house
began to tremble
and you felt the old tug
at your ankles.
“Mend my life!”
each voice cried.
But you didn’t stop.
You knew what you had to do,
though the wind pried
with its stiff fingers
at the very foundations,
though their melancholy
was terrible.
It was already late
enough, and a wild night,
and the road full of fallen
branches and stones.
But little by little,
as you left their voices behind,
the stars began to burn
through the sheets of clouds,
and there was a new voice
which you slowly
recognized as your own,
that kept you company
as you strode deeper and deeper
into the world,
determined to do
the only thing you could do –
determined to save
the only life you could save.