עוד מילים ותמונות, הגיגים וקרעי רגעים שהתחלפו ביניהם, כמו מזג האויר בסיירה.

‏ I only went out for a walk״ and finally concluded to stay out till sundown, for going out, I found, was really going in” John Muir
ג׳ון מיור, איש המאה ה19 שיזם לשמר את הטבע הטהור שכאן. 

 

״החיים הם חומר טוב״/דיויד ברוזה 
גילוי נאות. אני בכלל לא מטפסת הרים ולא עושה טרקים בדרך כלל. מקסימום עולה שש קומות ברגל לאחותי בתל אביב. איך התגלגלתי לכאן? ״מי האחראי?״ יואב ואני שואלים זה את זו וצוחקים. הנה עברנו עוד הר. עוד שבוע. עוד יום. 
המסע הזה מבשל אותנו באופן אחר. פותח אותנו לשפה שקטה וקדומה, שפת ההרים הגבוהים, שפת העצים העתיקים, שפת האבנים הקטנות, שפת החיות, שפת המים והאויר הצלול, הדליל, שפת ההולכים בשביל.

הקטנות שלנו מול הגודל העצום של ההרים והשמיים תופרים בנו מידה נכונה של צניעות. שמתי לב שהתובנות שמגיעות, אף הן תפורות לפי מידת הסביבה, הטמפרטורה, המסע.

עוד על התמסרות ועל סוגים של שקט.

פתאום מושלך הס. ביאליק צדק. יש דבר כזה ״השקט שלפני הסערה״. המונסון בסיירה לא משחק משחקים. זה מתחיל באד דק של שקט שמתעבה במהירות לדממה, מתגלגלת והריונית. איך יודעות הציפורים פתאום לשתוק? איך יודעים החרקים? למשך כמה זמן הזמן נמתח כך, שפגט מצד לצד, ואז – פרץ רוח פתאומית וטיפה אחת גדולה, ועוד אחת, וקר פתאום מאוד והכל הופך אפור ירוק אפור ירוק, מתמסר לרחצה. אין לאן לברוח. לאן נברח? לא מהגוף ולא מהמיינד ולא מהרגע הזה הדחוס במים ורוח וקור. הכל ספוג מים. התמסרות. 
אין דומה השקט שלפני הסערה לשקט שאחריה. ואם אנחנו עשויים מאותו החומר של הסערות והברקים והגשם וההר, הרי טוב שנכיר סוגי שקטים כדי למפות את מזגי האויר שבנו ולדעת. לראות ולדעת. 
אסטרופיזיקאי אחד שפגשנו בדרך לימד אותנו לקרוא בעננים, והתחזיות שלו היו מדוייקות יותר מכל קוראת בקפה שפגשתי. שלושה גברים אמריקאים בשנות השבעים שלהם תורמים גם הם מנסיונם. הם נפגשים אחת לשנה, כבר 30 שנה, כדי לטפס יחד. ״אם בבוקר מוקדם מתאספים העננים הקטנים ורואים קצת סגול בבטן שלהם שנהיית עבה – סימן שאחר הצהריים תהיה סערה״. הם שולפים בערב הקר בקבוקון ויסקי קטן וצוחקים כשאני נרתעת ממגע הנוזל הצורב עם הלשון שלי. אין מצב, גט אאוט אוף היר, הם אומרים ליואב כשהוא מספר להם שהוא תכף בן 55 ואני בת 50. מה הסוד שלכם? אני מיד משתמשת בהזדמנות הפז הזאת כדי לעשות נפשות לצמחונות. אבל מי יודע? אולי הסוד הוא גנים טובים וכמה שדים בלב שדוחפים הלאה, לגלות את העולם שהוא טוב יותר ולהנגיש אותו לאחרים. שווה ניסיון, לא?

אני מוקסמת מכמות הנשים הבוגרות שהולכות בסיירה לבדן, בשנות העשרים כמו גם בשנות השבעים והשמונים לחייהן, שיער כסף ושרירי שוקיים וחוכמת חיים עסיסית. זקנות השבט חיות לגמרי בשבילי ההרים, חסרות גיל. ״כל כך בא לי לקחת את הסלעים הורודים האלה לגינה שלי״, אומרת לי אחת מהן, כשאנחנו מטפסות לכוון מעבר ההרים פינצ׳וט הידוע לשמצה. אני לגמרי מזדהה אבל מרשה לעצמי בקושי אבן קטנה אחת עד שלוש, יפיפיות במיוחד.

״שאל כי תארך דרכך מאוד,מלאה בהרפתקאות, מלאה בדעת״…(מתוך הדרך לאיתקה, של קוואפיס).

אני הולכת על גשר מיתרים מתוח גבוה מעל הנהר. מותר לעבור רק אחד אחד. האמריקאים יודעים לבנות גשרים? אני שואלת את עצמי. עם צ׳לנג׳ר הרי לא הצליח להם מי יודע מה. עצמי נושמת מהר. אני ופחד הגבהים שלי, חבוקים שנינו יחד, מתקדמים צעד צעד בתוך שדה סמיך של סרטי אימה מהסוג הגרוע, שמוקרנים במהירות בתוך המיינד שלי. רק לא להסתכל למטה. לא להסתכל למטה. לא להסתכל למטה. הסתכלתי. יופי ואימה מעורבבים זה בזו עד לבלי הפרד. הנהר שוצף רחוק מתחת, ואני זוג רגליים קטנות ממהרות על בלימה ולב שדופק כמו תוף אינדיאני. עברתי.

צ׳אף, צ׳אף, צ׳אף, דוקרים מקלות ההליכה שלי את השביל, לצד חורי דקירות רבים אחרים שהשאירו אלה הקרויים בני אדם, לפני. איכשהו זה עוזר. מושך אותי למעלה.

אני הולכת בנוף שצילם אנסל אדמס, אחד מגיבורי הנערות שלי. הרבה בזכותו הפכתי צלמת. אני מתרגשת. נופי הסיירה שלו בשחור לבן עם אלף הגוונים, הרים חשופים, עצים וירח, פתחו בי אז שערים לעולמות של יופי ומסתורין שלא ידעתי שקיימים. 
אדמס צילם תמונה אחת במשך ימים ושבועות, עיקש וקשוח, אדם קטן עם ציוד כבד ושביר, מול טבע עצום ורב הוד, מנסה ללכוד אותו על לוחיות הצילום, להנציח את זה שהוא ממילא נצחי, ואולי להנגיש את היופי-מסתורין-עומק גם לאחרים. והרי הצליח. הנה, אני פה, בטח גם בזכות הצילומים שלו שנצרבו לי איפושהו בשבילי התודעה ותרמו גם הם לדלק שהביא אותי עד לכאן.

הידיים מחליקות מעצמן בתנועה מתורגלת אל לולאות מקלות ההליכה. אצבעות הרגליים מתרחבות ומוצאות אחיזתן בנעלים. התרמיל הירוק מרגיש כמו חלק מהגוף. הפלא הזה, הקרוי הליכה, באמת מתרחש מעצמו.

הגוף משיל מעצמו שכבות של תירבות והופך פראי יותר, גמיש וחזק, מסתנכרן עם תנועות העננים, עם הירח, עם הזריחות והשקיעות. התפקידים מתחלפים – הגוף הופך להיות המשמעותי, החשוב. תבונתו מוערכת כמו גם שפתו השקטה, שמתבהרת יותר ויותר. המיינד – מלווה אותו בפזמונים שטותיים, בתהיות לגבי עבר/עתיד, מדי פעם בתובנות מסויימות, ולעיתים קרובות יותר ויותר משתתק. הללויה.

העיקר מתבהר, הטפל מתבהר. אם אתפס לחישובים (עכשיו ירידה אז תכף תגיע העליה וההפך) הרי שתמיד אשאר במקום, בו הכל עודף או חסר מדי. עדיפה בהרבה המחשבה על עליה וירידה כעל מאורעות שלמים, בלתי תלויים, אינסופיים בצורה מוזרה. ואז, ׳עלייה׳ או ׳ירידה׳ מאבדים את כינויים, ומשהו אחר, רחב ועמוק ופתוח נפרש סביבי. בתוכי. אפשר גם לקרוא לזה התמסרות.

תמונות אמריקה 
בירידה מהשביל לעיירה גדולה יותר, העונה לשם האבירי בישופ. יש בה אגם קטן, וקצת יותר מסעדות. אנחנו נחים במוטל דרכים בחום מדברי. מודים על קירות ועל מזגן ועל מים חמים שיוצאים מברז נירוסטה, ומכבסה שעובדת על רבעי דולר. אבל די מהר אני מחפשת את הבחוץ, את העצים והטבע. 
״מיינד יור ביזנס״ נוזף האיש בכלבו כשזה מסתכל לכיווני בסקרנות בפארק. והרי תקציר החינוך האמריקני. קצת צובט בלב כשזה ככה מוגזם. וכולם הרי כל כך כמהי קשר. וגם הוא, ששואל מה שלומך, מוגן בתוך כללי הנימוס. אבל ברגע שניתנת ההזדמנות – האדם פורץ מיד החוצה. אני נהנית לתת הזדמנויות כל הזמן. הרי זה כיף להפגש. 
האישה המבוגרת בבית המרקחת, לבושה ברישול, רואה את התחבושת על הרגל שלי ומתקרבת. אני מחייכת אליה והיא מייד פותחת במונולוג ארוך. אני מזהה כאב, היא אומרת לי, וחולקת איתי טיפים לרגל נקועה, חלקם, היא אומרת לי, משנות השישים. 
איש כבן 80 קונה בסופר. הוא מזהה אותי מייד כפוטנציאל שיחה ומתלונן על המחירים הגבוהים. אם היה לי כוח, הוא אומר לי בלהט, הייתי מציף את העיירה הזאת במשאיות של פירות וירקות ושובר את השוק. 
קדימה! אני מעודדת אותו. תמיד שמורה לי חיבה לאנרכיסטים וככה הרי עושים מהפכות.

על מלאכי שביל, בשבילי הסיירה או בשבילי החיים. השגחה פרטית?

המלצר הסיני במסעדה, זה שקודם התלונן על החום והזבובים, רץ אחרינו ארבעה בלוקים. חסר נשימה הוא עוצר כשאנחנו מסתובבים אליו בפליאה. אני שונא לרוץ! הוא מתנשף אלינו, אבל אתם השארתם יותר מדי טיפ! אתם בטוחים? ובאמת התבלבלנו. מסתבר שהשארנו פעמיים את מחיר הארוחה, מתוך עייפות או סתם בלבול. אנחנו מודים לו מאוד, מופתעים ואסירי תודה. ״אני רק לא רוצה לעשות את הדבר הלא נכון״, הוא ממשיך להתנשם. וואו.

מתישהו אנחנו מחשבים את המאזן הלא-סולח של אוכל לקילומטרים ומגלים שמצבנו בכלל לא מזהיר. כמות המרחקים היומיים הלכה והתמעטה, פשוט כי זה קשה, או כי ירד מבול, או כי יואב חולה כבר שבוע. מכיוון שכך, האוכל לא יספיק עד התחנה הבאה של ההצטיידות. אנחנו מהרהרים בזה לרגעים בין נחל להר, בין עליה לעליה קשה ממנה, בין שמש קופחת לקור של אפס מעלות בלילה. מולינו צצים שני
שני גברים צעירים מנבאדה ועוצרים אותנו על השביל. ״יש לנו יותר מדי אוכל ואנחנו נהנים להיות ״פיות שביל״. בבקשה תקחו מאיתנו קצת״. 
הם מציידים אותנו בכמויות של בוטנים מלוחים וצימוקים, כמו מן מהשמיים ובשיחה טובה מלב אל לב, ובסוף גם מזמינים אותנו להתארח אצלם באחוזה הגובלת ביער עד. כל כך נשמח שתבואו, הם אומרים לנו, והטעם המתוק של המפגש והנס על לשונינו עוד כמה ימים, מחזיק אותנו עד ההתרחשות הבאה.

אם ליבנו איננו עונה לשמחה הגבוהה עד מאוד
הוא עונה לכאב הגבוה /לאה גולדברג

ופתאום, עוד רגע בו נטרפים הקלפים שחשבנו שיש לנו. צעד אחד, לא שונה מאחרים, אולי עומס התרמיל על הגב, הירידה, דרך העפר המדרונית, והגוף שלי קורס תחתיו. נקע. מה עושים עכשיו? ברוך מי שהמציא את הטראומיל. העבים מתחשרים מעלינו במהירות וכל מי שאנחנו פוגשים בדרך עוזר בעצה טובה, במשככי כאבים, ובעיקר בהרבה אמפתיה. אין ברירה. גם יואב חולה כבר ימים וצריך לרדת מההרים למנוחה. מישהו מכוון אותנו לכוון הריינג׳ר, מהלך יום הליכה, שחובש לי את הרגל ושולח אותנו לרדת במעבר הרים פראי ויפיפה, יומיים, עד לעיירה הסמוכה, בישופ. ״אבל אני לא ממליץ״, הוא מוסיף. ״אחרי שתסיימו את הירידה אין בעצם איך לצאת משם. זה מדבר חשוף, הטרמפים לבישופ מועטים ואולי תחכו ימים עד שמישהו יגיע״. האלטרנטיבה היא להמשיך עוד 30 מייל ויותר עד התחנה הבאה. אין מצב. אנחנו מחליטים לקחת את הצ׳אנס ומתחילים לעלות לכוון המעבר הפראי. ״חופש הוא רק מילה אחרת לדבר שלא נשאר לאבד״ שרה לי ג׳ופלין בראש ומצחיקה אותי. 
אם אתמסר לכאב לאן אגיע? וכמו שכתבה גולדברג, אני מוצאת שאפשר במקום לכאב להפנות את הקשב אל היופי, אל השמחה,אל החסד. והנה עוד אחד. 
אמא-דובה חוצה את השביל עם שני גורים מתוקים וחומים, ולמזלנו מתעלמת מאיתנו באצילות נפש. מרוב התרגשות אנחנו לא עומדים בפיתוי ומצלמים אותה שוב ושוב, במקום להסתלק משם בדיסקרטיות זהירה. הירידה למטה תלולה. שני קילומטר גובה שצונחים תוך זמן קצר. השביל נעלם אל תוך קרחון עד. אנחנו פוסעים על הקרח. צעד צעד. 
אחרי יומיים בדרך הכי יפה שיש אנחנו יורדים מדברה, עד למטה. חום של 30 מעלות ויותר ופתאום – סופת ברד! שוב קסם. המדבר מתעורר באלף ריחות של צמחי בר ופרחים מרהיבים. כמה יופי. אנחנו מגיעים למגרש החנייה המאולתר שבו אין נפש חיה, כמו שהבטיחו, ולא מספיקים להוריד את התרמילים מהגב כשפתאום מופיע ג׳יפ ענקי ושחור. ״אנחנו נוסעים לבישופ, צריכים טרמפ?״ שואלות אותנו שני זוגות עיניים ידידותיות וסקרניות. בטח. עלינו.