ותשקוט הארץ 700 שנה. זה קיים וזה אפשרי.

שיתוף במילים ותמונות מזמן ריטריט בשוויץ. קיץ 2024

מוקדש מאהבה לחברי הטוב יונתן דומיניץ, שנשמתו היפה מרחפת עכשיו חופשייה, בין העצים שאהב.

יצאתי זה עתה מחודש של סלף ריטריט בשוויץ, במקום של אגדות. בטוויסט נדיב במיוחד של החיים (יש גם כאלה) הוזמנתי לכאן להיות לגמרי לבדי במנזר עתיק מהמאה ה – 13, מוקפת עצי ענק, הרים ונחל קריר שמימיו טהורים. קירות האבן העבים. שעון הכנסייה הגדול שמצלצל בכל שעה ומונה את מספרה, וצלצול אחד לחצאי השעות. סוף היום נקבע לי בזכות עדר האיילות שמגיע לאכול בכל ערב, ואחת מיוחדת שהתרגלה לאכול מכף ידי. הרבה דברים נפלאים קורים בלבד הזה, בסלף ריטריט. שכבות של מתח שחלחלו עמוק נמסות, ומה שזורח הוא הדבר הזה שיש בכולנו, נפלא ולא מיוחד בכלל, הדבר הבסיסי הזה, שקיים בכל, ושהטיבטים מכנים אותו "טבע הבודהה".

שוויץ, זוהרת בירוק, יפה ומזמינה, נראית כמו עטיפה של שוקולד. העצים ענקיים. הגשם בעיתו. השמש נעימה על העור. הנחלים והמעיינות הרבים מלאים במים זכים, והאנשים הידידותיים, מופתעים מקיומן של מלחמות. האמת, שכולנו. רק שאנחנו התרגלנו, והם, Well, התרגלו למצב הבריא. קוראים לזה שלום. 700 שנה שלא היו פה מלחמות. תתארו לכם.

את מישראל?

"את מישראל?" שואל אותי שוב ושוב פטריק, שמטפל במקום באהבה, לא מצליח לחבר, כנראה, את התמונה שיש לו בראש עם זו שעומדת מולו. "ממש נולדת שם? זה טירוף מה שקורה אצלכם. איך אפשר להבין". זו הגדרה טובה, טירוף, אני נדה בראשי. וז'קלין, בעלת המקום, ארכיטיפ של סבתא טובה וחכמה, חיבקה אותי חזק כשעזבה, ונתנה לי משהו קטן במתנה, כלבלב סן-ברנרד מפרווה על מחזיק מפתחות. "הכלבים האלה יודעים למצוא אנשים בשלג ולהציל אותם גם כשנראה שהכל אבוד", היא אומרת לי. "הלוואי וזה יזכיר לך את האפשרות הזאת גם בארץ שלך ויממש אותה". אני דומעת מהגילוי הזה של טוב. אחרי שנראה שהלב התקשח והתבצר בשריונים מהמצב הנורא, ריטריט של חודש פותח ומרחיב את הסדקים עד שהכל נמס.

אני והחיים, דואט צמוד

סלף ריטריט זו אחת הדרכים המופלאות בעיני לבלות בה את החיים. צירוף של הרבה מזל והרבה חסד (אולי קוראים לזה גם קארמה) תייקו אותי בפינה השלווה הזו של הכדור. מנזר עתיק שבו כנסייה מהמאה ה- 13, בחלקו מט לנפול, שמשמש גם במקום ריטריטים מדי פעם, רכוש משפחתי של מאות שנים שמטופל בידיים אוהבות ומעריכות. הוזמנתי לכאן לחודש להיות לבדי לגמרי, כלומר, אין פה אנשים אבל אני לא לבד לרגע. אני והחיים, בדואט צמוד. מה שמתגלה ונחשף בתנאים האלה הוא נוף פנימי אמיתי יותר מאמיתי וקרוב עד מאוד. החמקמקות הביישנית הזו מתכסה במהירות על ידי שכבות של תעתוע, של תנועות מתגוננות, של הזדהויות מכאיבות. ואם נותנים לזה מספיק זמן (חסד, אמרתי) התמונה מתהפכת. טבע הדבר אינו משתנה גם כשיש שכבות, ולמעשה, השכבות עשויות מאותו החומר בדיוק… מתישהו המדיטציה וה"לא-מדיטציה" מיטשטשות, והכל הופך להיות "זה". אני מוצאת שהגדרה טובה של מדיטציה היא לנוע קרוב יותר לעצמי ודרך התנועה הזו מתבהר שוב – מדיטציה זה לא פרוייקט של הסלף! ותכלס, גם לא החיים. שנים של הכרות קרובה עם המיינד שלי בריטריטים מכינות אותי למפגש הזה, עוזרות לדלג מעל מהמורות הדרך, להתרווח אל תוך הנינוחות של הקיום, Deep O.K.ness כשמשחק הבסדר/לא בסדר נושר ממני ומשאיר חלל יפיפה ויצירתי במקומו. ויש גם עזרה של חבר-רוחני, מורה אהוב שהלך והולך בדרך הזאת שנים רבות, שצייד אותי בהנחיות נפלאות לתרגול ובטקסטים עתיקים שפותחים את התודעה והמשיך לכוון אותי גם בריטריט. חסד על גבי חסד.

"כל חיי הייתי כלה הנשואה להתפעלות" /מרי אוליבר

העץ.ה הגדולה מדברת איתי, אם אני מסכימה לשמוע. אחת הפרות שרועות באחו מעיזה ומתקרבת קרוב קרוב, ופתאום מוציאה לשון ארוכה ומלקקת לי את כף היד שאני מושיטה לה. נעים! זרעי הסביונים משייטים בחלל כמו פיות זוהרות. נשמתי נעתקת מפשטות, מטוב, מיופי. כמה יופי אפשר להכיל?

אין דין ללכת ביער בקיץ האוגוסטי היפה כמו בסתיו הספטמברי הצונן. צורות העננים מבעד לחרכי העצים, זרימת המים הרכה. הכל זך מגשמי הימים האחרונים, ופטריות משונות מרימות את ראשן הלבן, יצורים מעולמות אחרים. להכנס או לא להכנס למים הקפואים? נו, ברור שכן.

אני גרה באגף הקטן מול העצים הגדולים. לבדי בבניין העצום והריק, מתחתי כנסייה שאף אחד לא פוקד, עם פסיפס יפיפה, ובחדר הקטן שלי חלונות גדולים ואדן חלון מחופה עץ שמזמין אותי להתכרבל בחיקו. שם, מתחת לעץ הגדול והרבה בחוץ מול הרקיע נמצאים מקומות המדיטציה שלי. כמה טוב שאנשים יודעים ליצור חללים של יופי ושל עדנה. אכפתיות כזו ושילוב של תשומת לב שמגיעה מכבוד לדבר.

במטבחון הזעיר אין סבון כלים. יש מברשת אחת לניקוי של הכל, מטלית כחולה אם צריך, לכתמים העקשניים במיוחד, ומגבת קטנה. כל כלי בו השתמשתי מיד עובר ניקוי. הרגלים שהבאתי איתי מהבית ולא זכרתי שהם הרגלים ולא האמת, מתפרקים. אני נעה בזהירות, שלא להחריד את אלי המטבח הקטנטנים, בפתיחת דלת המקרר המיניאטורי, בהחזרת הכלים למקומם, בסגירת הדלת. התנועות חייבות להיות מתואמות עם המרחב. מה שזה עושה בי, מה שזה עושה במרחב הקטן. פשטות והסתפקות במועט שיש בה הרבה סיפוק.

מנג'ו בכל נמל

להקת בר של איילות מנוקדות (במבי!) מסתכלת עלי ממרחק בטוח. רוב היום הן מקפצות זו אחר זו, או רובצות מתחת לעצים, נינוחות, אוזניהן זקופות. אני עושה יוגה על המרפסת, מול היער הגדול. הן לא מורידות ממני את העיניים. אני הטלוויזיה שלהם. בערב הן מגיעות לאכול משאריות הקומפוסט ומהדשא המשובח. השערים נפתחים במיוחד בשבילם, שיבואו לנשנש. מהר מאוד פיתחתי יחסי קרבה ואהבה עם אחת במיוחד, שקראתי לה מנג'ו, כמו הכלבה האהובה שלי. האיילה הזו מחכה לי כל ערב ליד שער העץ הגדול, מרימה את ראשה לכוון החלון שלי. נו כבר, רדי. הערב הגיע. "יש לך מנג'ו בכל נמל!" כותב לי חבר כשהגעתי, ומצחיק אותי. המנג'ו הזאת אוכלת לי מכף היד, תחושה כל כך נעימה כל כך של קרבה, של עצמה ועדינות ודיוק, ולמרות השיניים החזקות אף פעם לא

היינו קרובות אפילו לביס.

Wild Yogini

אני מתפשטת מזהויות ברורות וכאלה מעודנות יותר ויותר, ומוצאת עצמי מתחברת לאינספור נשים בהיסטוריה האנושית שיצאו להתבודד בבר, ביערות, לצאת מסבך הנוחות, ללמוד את עצמן ואת העולם ולהפתח לחיים. נשים פראיות, מתרגלות נועזות, שהפרא והנועזות הפכו אותן לעדינות, כמעט שקופות לעולם. פשוטות בכל מובן שהוא. כשאת מרגישה את הבר בכל תאי הגוף והלב והנשמה, כשאת הופכת להיות הדבר הזה, אין לך אפשרות יותר לפגוע, אפילו לא ביתוש. את מבינה שאת משתייכת, בדיוק כמו כל דבר אחר, למסתורין הגדול, ולפגוע במישהו או במשהו אחר זה לפגוע בעצמך.

"It is strange to be here. The mystery never leaves you". John O'donohue

החלל הגדול לא נשרט במאומה כשחלפו דרכו הדורות. הוא ריק לחלוטין וטהור במהותו החללית. כעת הוא אופף אותי, אף כוון אינו נגרע, והיי, הוא גם בתוכי!

התודעה שלי מרוצפת באירועים, מחשבות וסיפורים. נדמה שכבדה מעומס המשקל, אבל זה רק נדמה. עננים אינם מעיבים במשקלם, כאמור, על אף חלל שהוא, ואינם משאירים בו סימן. החופש הוא חופשי, ואינו נגרע במאומה גם כשצפוף, צר או כואב. החלל האינסופי תמיד כאן, כמו גם אינספור האפשרויות היצירתיות שבו, לחיות בשלום ובטוב. הלוואי ונזכור את זה כולנו, תמיד.

משתפת בשני שירים, אחד שנכתב דרכי, ליונתן האהוב, כששמעת

י היום על מותו, והשני – שיר שחיבר ספונטנית לאמה גנדון רינפוצ'ה, המורה של המורה, ותרגם חברי מולי גלזר.

 

שיר ליונתן

עכשיו נשמתך משוחררת לכל הכוונים

עכשיו אתה החלל הגדול

מתמזג איתו, אתה והחיוך שלך הרחב

עכשיו אתה מאושר

כמו שתמיד ידעת שאפשר.

עכשיו אתה לא אתה

אתה הכל, וחי בנו

והאהבה, האהבה ממשיכה .

חופשי וקליל: שיר ספונטני. מאת לאמה גנדון רינפוצ'ה

תרגום: מולי גלזר

 

אושר לא ניתן להשגה

דרך מאמץ גדול וכוח רצון,

אלא הוא כבר נוכח,

דרך הרפיה ונינוחות פתוחה.

אל תתישו את עצמכם,

אין מה לעשות או לסלק.

כל מה שמופיע באופן רגעי בגוף ובתודעה

הוא חסר חשיבות לחלוטין,

אין לו ממש רלבנטיות כלשהי.

לשם מה להזדהות עימו, להיאחז בו

ולשפוט אותו ואת עצמנו בגללו?

הרבה יותר מועיל ופשוט

להניח לכל המשחק להתרחש מעצמו,

להתרומם ולחלוף כמו הגלים –

בלי לשנות או לשפר דבר –

ולהבחין כיצד הכל נעלם

ומופיע מחדש, כבמטה קסם, שוב ושוב

ללא סוף הנראה לעין.

 

החיפוש אחר ההנאה

הוא שמונע ממכם להבחין בכך,

זה כמו קשת בענן שנראית כה חיה ואתם רודפים אחריה

אלא שאף פעם לא תשיגו אותה,

או כמו כלב הרודף אחרי זנבו.

למרות שאושר ושלווה אינם קיימים

כדבר מוחשי או מקום כלשהו,

הם תמיד זמינים ומלווים אתכם בכל רגע.

אל תחפשו משען במציאות של חוויות מענגות ומכאיבות,

הן רק כמו מזג אוויר חולף, כמו קשתות בשמיים.

ברצותכם לאחוז במה שלא ניתן לאחוז בו,

אתם מתישים את עצמכם לחינם.

ברגע שתפתחו ותרפו את האגרוף הקפוץ של ההיאחזות,

יתגלה חלל אינסופי – כאן.

פתוח, מזמין ונוח.

מצאו משען בחלל הנרחב הזה,

בחירות ובקלילות הטבעית הזו.

אל תחפשו הלאה.

אל תכנסו אל הג'ונגל הסבוך בחיפוש אחר הפיל הגדול של ההארה

כי הוא נח כבר בשלווה בביתכם, אל מול לבבכם.

אין מה לעשות או לסלק, אין מה לאלץ, אין מה לרצות ושום דבר לא חסר –

Emaho!

נפלא!

הכל קורה מעצמו.