אחרי כמה שבועות של מסע, זו הקרוייה ‘מציאות’ נפרשת-נפרמת כקליפת עץ הבננה, חושפת עוד ועוד שכבות ובעיקר את התהליך שמצביע על הסוד שהצחיק את הבודהות לדורותיהם. הכל כל כך פשוט, קרוב אלינו יותר מכל דבר אחר: "כי קרוב אליך הדבר מאוד". נגיש וחמקמק כאחד. 

התחלנו את המסע עם קבוצה נפלאה של נשים וגברים, תחת הכותרת "השתלמות מיינדפולנס", שבועיים בדרום הודו. כולנו עברנו תהליכי עומק, גובה ורוחב, מתובלים בצ’אטני קוקוס, בצ’אי מסאלה, בנופים האנושיים ובטבע היפיפה של הדרום. במסע רוחני הדברים קורים מהר מאוד. כל יום יולד המוני חוויות, התנסויות, אתגרים, מקומות לגדול בהם. גילויים לשמוח בהם, מקומות של אור ושל צל. ובהודו – עוד יותר. כמו אודיסאוס שיצא לאיתקה, האנשים שיוצאים למסע חוזרים אחרת. כל אחת ואחד עם עצמו, וכקבוצה, הדברים נצרבו בנו בחותם שמזכיר מה חשוב באמת. זוכרים מה זה? 
סיפור הודי עתיק מספר על האיש שניסה לקבור את צילו. הוא חפר בור עמוק עמוק באדמה היכן שהיה הצל, כיסה את הבור באבנים כבדות ועמל קשה כל היום עד ששקעה השמש. כיסוי הבור הושלם, הצל נעלם, והאיש המרוצה שכב לישון. כשהתעורר בבוקר למחרת גילה כמובן את צילו מונח על האבנים שמכסות את הבור.
הודו חושפת את הצללים שלנו באור השמש העזה, ומפגישה אותנו עם מקומות שאולי העדפנו לא לראות, לא לחשוף בפני עצמנו או בפני האחרים. כמו אותו אדם, גם אנחנו עסוקים הרבה יותר מדי בעבודה סיזיפית וחסרת תוחלת שכזו. במקום זה, עדיף להבין מהו צל, ממה הוא עשוי, מה גורם לו להתעורר או להיעלם לפרקים, והכי חשוב – האם הוא אמיתי?

והנה תמונה מתוך המשך המסע. אנחנו בטירוונאמאלי, עיר קטנה ובה מקדש עתיק, והר אחד קדוש, ארונאצ’אלה, שהוא התגלמות של שיווה, ואשראם אחד לראמנה מהארשי, המורה הגדול שהגיע לפה כנער כדי לשבת עם ההר, והבין לעומק את סוד המציאות. 
לפני כמה ימים, בליל ירח מלא, כבכל חודש מאות אלפי אנשים סובבים את ההר הקדוש, ארונצ’לה. שיווה, האל שהורס את המכשולים, (ולפעמים הורג אותנו בדרך או לפחות שובר את ליבנו) ניצב גבוה בנוכחות שקטה ודמומה, עטור ירח צהוב. 
נהר של אנשים, כולם יחפים (ואנחנו עם סנדלי הליכה) הולכים בנחת את 14 הקילומטר. התחלנו לקראת שקיעה, וברגעים הראשונים התודעה עוד יכולה לסדר את זה במקום: הנה הודים הולכים ואנחנו איתם, במסע של צליינות שכזה. אחרי כמה מאות מטרים ואלפי רשמים חדשים התפיסה מתחילה להשתנות. מי באמת הולך כאן? מה זז ומה נשאר על עמדו? כמו בריקוד הדרווישים המחוללים, העולם כולו מסתובב וחושף את הנקודה שנחה בתוכנו. אי אפשר לחזור נגד הזרם, ואי אפשר לתכנן דבר כל כך עצום או לקבוע בו שום דבר הגיוני: אינספור דוכנים שמוכרים צ’אי מתוק משובח, בננות אדומות מטוגנות בשמן עמוק, אינספור סוגי סיכות לשיער, נקודות טיקות זוהרות לסמן את העין השלישית, תרופות נגד יבלות, ברכות מאנשים קדושים שרק איזור חלציים כתום לגופם, קבצנים, עוורים ופסחים פושטים יד, על המדרכות "באבות" עם שיער ראסטות ארוך יושבים שקטים ליד כלוב ובו תוכי ירוק קטן, שאם תרצו ישלוף עבורכם את העתיד על קלף פתוח. רוצים?
אם צריך מילה אחת כדי לתאר את המחזה שחציו פליני, חציו סצנות של דאנטה אליגיירי, הייתי מציעה את המילה "בנחת”. וולקם טו אינדיה! – חיוכים בשיניים צחורות של יפיפיות הודיות. הילדים הקטנים מתרגשים שהם רואים "זרים" לבנים. אנחנו כלומר. נוגעים בנו למזל וברכה, והקטנים ממש נבהלים ופורצים בבכי. חשבנו שבעידן האינטרנט כל העולם כפר קטן וכולם ראו כבר הכל. אבל בהודו יש חוקיות אחרת. כמו נהגי הריקשה שנוסעים נגד חוקי הגרביטציה, הזמן והמרחב, כשביד השנייה טלפון סלולרי, ממש כמו באיילון רק אחרת.

ולסיום, כמה מילים של ראמנה מהרשי, מעומק של חווית התודעה המשוחררת:
"מה ההבדל בין מצב העירות ובין שינה עמוקה? בעירות יש אובייקטים ויש את משחק החושים, שלא קיימים בשינה עמוקה. ישות חדשה, האגו, עולה בינתיים. הוא משחק דרך החושים, רואה את האובייקטים, מגביל את עצמו לגוף ו וטוען שהעצמי הוא האגו. במציאות, מה שהיה בשינה העמוקה ממשיך להתקיים גם בעירות. העצמי הוא בלתי משתנה. זה האגו אשר בא ועומד באמצע. זה אשר עולה ושוקע הוא האגו. זה אשר נשאר בלתי-משתנה הוא העצמי.” (עמ’ 129, מתוך – TALKS WITH SRI RAMANA MAHARSHI )

למעלה כמה תמונות שרובן מהכפר שמאחורי הבית. צולמו בטיול לקראת שקיעה לפני יומיים.