משתפת במילים ותמונות, כמו בכל מסע. והפעם זה גם קצת אחרת. ליבי במערב ואנוכי בסוף מזרח. לא שוכחת לרגע את המצב, בארץ המצב. בתפילה לשלום.
- 1. מסע כל-כולי. רבדים רבדים אנחנו נפתחות ומשילות, ורק הגענו. יומיים בריטריט במנזר, אונסן – מרחצאות משותפים, סוג של חמאם, כל הבנות יחד מתקרצפות קודם היטב היטב ואז נכנסות למקווה המים המינרלים. חם ומלטף, גוף ונפש. כולנו כל כך זקוקות לזה. המחיצות נופלות ונשארים הגופים בעירומם, יפים, כל אחת בייחודה שלה. והמים, הם מלטפים את כולנו באופן שווה.
- אנחנו במסע דרך ההיסטוריה של יפן, בדרך הבודהיסטווה, יערנות, סוגים שונים של טופו. מאצ'ה לאטה. מנזר בודהיסטי עם חדר מרוצף טטאמי מענג להליכת מדיטציה. יושבים על כריות מרובעות לאכול את מה שהכינו לנו הנזירים. אלף גוונים של אדום-צהוב שלכת. זן. אמנות. משפחתולוגיה (בן-דודה שלי, יוחאי המדריך האלוף, ואחשלי איתי כאן. כיף לנו). וחבורה אהובה ועמוקה של א.נשים שכאילו עשו לנו "גזור והדבק" מתוך קשיי הישראל הזאת, בזמן הזה, לכאן. נראה בלתי אפשרי לגשר על הפער, והנה, הוא מעצמו מתגשר. מה שיופי ואהבה ועומק וחופש יודעים לעשות לנשמה. ושלום כמובן. לא שוכחת לרגע את השלום.
- עצים עצומים בבית הקברות העתיק שעל ההר הקדוש, משנת 835 לספירה. 3 מעלות צלזיוס אבל אנחנו מרוגשים. העצים שמשמרים את החיים, מדברים איתנו בשפת "לא ידעתי אשמע".
- אוכל צמחוני וטבעוני ביפן, חלקו מוזר עד מוזר מאוד. המון וריאציות על פקעת הלוטוס. טעם נרכש, כמו שאומרים. אנחנו מתרגלות.ים מהר. ובכלל, במסעות האלה הכל קורה מהר. "הזמן נלקח אחרת", שם לב אחשלי.
- כשיש לאנשים זמן, כשהם לא עסוקים במלחמות, הם יכולים לשבת בשוק ולמיין גדלים של בטטות, למשל, עד לפצפונת ביותר, שעלתה על השולחן היום בצהרים בגודל של אפון. עניין של סדרי עדיפויות. "עם הטעם אני פחות מסתדרת, אומרת א'. מבחינתי אני אוכלת את העיצוב".
- האוכל מעוצב לפי העונה. באנו בשלכת, אז העיצוב בגווני אדמדם כתום, עם נגיעות של סתיו וכמיהות ליופי. תסתכלו בתמונות.
- אבל תכלס, רוב היופי לא "צלים". כלומר, לא עובר במימד השטוח. נראה לי שזה דבר טוב. זה מאלץ אותנו לצאת מדלת אמותינו. ורק ביציאה הזו יכולים להתרחש הדברים האחרים. כמו גילוי של יופי חדש למשל. או טעם חדש. או צירוף חדש שנראה בלתי, כמו הכלאה בין דרקון ירוק לשערות סבתא על מקל.
- בושם הוא מחוץ לתחום. הוא עלול להפריע למי שלידנו, גם אם הוא זר ברכבת. אז לא. כנ"ל מפיות לחות, שהן לא מבושמות כאן. אני נושמת לרווחה.
- חוקי היערנות כאן נוקשים, במדינה ש70% ממנה יער – הכי הרבה מכל מדינה מתועשת בעולם הזה. על כל עץ שכורתים צריך לנטוע אחד כנגדו. אה, ואין דבר כזה לכרות צלע הר שלם. למה רק אצלנו, וכו.
- באוסקה, שבטוקיו מכנים אותם "הערסים של יפן", עומדים במדרגות הנעות מצד ימין. זה המרד הקטן שלהם במוסכמות טוקיו, האחות הגדולה, ששם עומדים משמאל. תמיד נמצא מול מה להתנגד.
- הנהג של האוטובוס עובר במהירות את המחסום הסגור. אחשלי ואני משתוממים כל פעם מחדש ועוצרים נשימה אחת, רגע לפני שהמחסומים עולים. קוראים לזה טראסט במערכת, שלנו, אובייאסלי, אין.
היו הרבה פיצולים ביפן של פעם. הרבה מלחמות וריבים וקרבות איומים, עד שבא מישהו ואיחד את כולם. גם אצלם זה לא נראה אפשרי, עד שקרה. בקרוב אצלנו?
המשך, אולי, יבוא. תלוי בזרימת הנסיבות.
יפן. מערכות נוספות. החיים כיצירת אמנות
- היפן הזו יפה עד כדי כאב, אומר אחשלי. גם הטבע מדהים, וגם הבנוי כל כך עדין ויפה. יש אפילו אפליקציה שבה שאפשר לראות את מכסי הביוב, שמרוקעים בדגמים מורכבים ויפיפיים על המדרכות. יצרנו הדפסים בסדנת שיבורי, צביעת אינדיגו על בדי כותנה לבנים וקשירות טיי דאי, ולכולם כולם יצאו יצירות מפתיעות ביופיין.
היופי הוא בעיני דת אוניברסלית, שיש לו את הכוח לרפא את "המשיכה הקטלנית שלנו לתוקפנות", במילותיו של ג'ון אודונהיו. הלוואי ויצליח.
- "פולניות היא לא עדה, היא כשל חברתי נרכש", מצטט יוחאי את דודה שלי, חנה. כולנו מתגלגלים מצחוק, סוג של הומור עצמי. כל העדות התערבבו בנו כבר מזמן, אבל צריך לעמול קשה כדי לשלוף את וורשה החוצה מהתאים, גם ביפן. "ביום כזה", אומר יוחאי, "אני מקנא בעצמי". ובכלל, יוחאי ואחשלי, כל אחד בז'אנר שלו, הם האנשים שהכי מצחיקים אותי ביקום.
- התמכרתי לקפה חם מתוק בחלב, ממכונת שתייה. אני לא גאה בזה ונהנית אש. טעם הפלסטיק לא מוסווה, אבל הנוזל מתוק וכייפי. ובכלל, הכל בגלל יוחאי, שמכור למכונות האלה וצוהל עם כל מפגש איתן. פלסטיק, בכל זאת. האומאמי החדש?
- אני עוקבת אחרי דני, שהוא צייד מאטה לאצ'ה משובח. הוא מוצא אותם בקרנות זוית מסורתיות, בכוכים אפלים, מתחת לאף של כולנו. אצל הדודה שמוכרת אחד ביתי, ואצל ההיפסטר שמצייר לנו ציור עלה מושלם עם הקצף. יאללה, עוברת למאצ'ה.
- דיברנו בלימוד על ההבדל בין אשמה וחרטה. האשמה עולה כאן, מבין הסדקים שלנו. איך זה שכאן אנחנו ככה, והלב שבור בו זמנית. רמז מטרים – אשמה היא תנועה חסרת תועלת שמבזבזת אנרגיה ושמתעסקת בסלף. חרטה, לעומתה, מתייחסת ישירות למעשה עצמו. יש על מה להתחרט ולתקן? קדימה.
- במקדש של המדיסין בודהה ישבנו בדממה, מתכווננים ומתפללים לריפוי השבר הנורא, נשענים על התכוונויות הבודהה הזה. תרגלנו מדיטציה בהליכה בין אלפי סוגי עלים אדומים, עצי כוכבים, כמו ללכת על השמיים, והקשבנו לפסקול של יפן: שקט מרפא. הלוואי ויצליח.
יפן, מערכה שלישית.
- המסע הזה הוא בישול איכותי בסיר לחץ, עם מרכיבים אקזוטיים ולא צפויים. כל המערכות שלנו עוברות שדרוג, רבדים רבדים שבנו מקבלים אויר ואור, ומחוץ לאיזור הנוחות שלנו התודעה נפרשת כמו מניפת ענק ובין הסדקים של מי שאנחנו חושבים שאנחנו, מציץ מי שאנחנו באמת.
- בדרך באוטובוס המחומם, חוצים נופי הרים מכוסי עצים שעומדים בשלכת צבעונית, אגמים ירוקים ומחלפי ענק, פתאום מופיעה קשת. בדיוק לימדתי על אי-שניות ועל מהו העצמי כשהיופי הסתער דרך חלונות האוטובוס. הפרעת קשת וריכוז.
- איך יש מלחמות כשיש בעולם כל כך הרבה יופי? שואלת אותי ר.
- יורדים, ומתחילים ללכת ביער, וארובות השמים נפתחות. אחרי שעה של הליכה ביער מכושף, היפה שראיתי מעודי, דרך מסכים של גשם וברד, הגענו לפונדק המחומם. בשיחת שולחן אנחנו יושבים סביב התנור, עם כוס קפה ומנג'ו (מנג'ו! מסתבר שזו סופגנית זעירה עם שעועית אזוקי מתוקה בפנים, ממש כמו הכלבונת שלי) "אין ספק", אומרת ר., "שההתמסרות זו המעלה הגבוהה מכולן. ככל שיותר נתמסר, ככה תהיה לנו פחות דוקהא". וא'. אומרת, שהבינה שכשזה לא צפוי היא חייבת להתמסר. "במקום לדאוג כל כך הרבה מכל דבר, הגשם הופך לחוויה אדירה. מי היה מאמין שאלך ביער שעה שלמה בגשם!"
ואני יש לי נחת♡
- מפגשים נדלקים, כוכבים בסתיו. בודהה בת 102, ששרדה את הירושימה, עמדה לידי במוזיאון לאומנות. הצחוק המשוחרר שלה, שלא שמעתי כמותו שנים, הצית את ליבי וניגשתי. רגע קטן של חקיקה-באור. צחוק שיודע בכי ושכול, לו אני יכולה להאמין. ככה עובד ריפוי. "השבור, לא השלם", אמר אוסקר ווילד, "הוא זה אשר זקוק לאהבתנו". וכמה היא יפה בצחוקה המדבק, הפתוח.
- "קורו-קורו", אומר לנו נזיר הזן וצוחק צחוק מתגלגל גם הוא. "ככה המיינד שלכם, מסתובב במעגלים". ואז, הפתיע בצ'נטינג של סוטרת הלב, האהובה עלי בעולמות, והנחה אותנו במדיטצית זן במקדש שלו.
- טקס תה ולו המון חוקים וכמה אסכולות של הרגלים מהמאה ה17, וויכוחים ניתשו על כיוון סיבוב הכוס וכאן הכריעו: מסובבים את הצד היפה של הכוס לכוון המארח. אנחנו ישובים מול קיר של חלונות הזזה, מול גן יפני, ובו גינת חצץ לבנה ועצי מחט עתיקים באור פסטל.
- טירת סמוראים, קורות עצים עצומות מחזיקות ארבע קומות גבוהות מאוד. מאז שנבנתה נפסקו המלחמות. למה יש מלחמות? מה מפסיק אותן? השאלות צפות מעצמן מול כל זה.
- מקדש איזומו טאישה בעיר מטסואה היפה, מקדש השינטו הגדול ביותר ביפן. במקדשי השינטו מסתובבות קאמי, ישויות שאחראיות על תחומים שונים.
המקדש הזה מוקדש לקאמי של הזוגיות המוצלחת, והוא מלא מבקרים, אנושיים ואחרים –
מסתבר שנובמבר זה החודש בו הקאמי על סוגיהם המגוונים עוזבים את המקדשים שלהם ברחבי יפן ומגיעים כולם (איך?) למקדש הזה שבו נקבעים גורלות של יבול ואדם. הכוונות, כך הבנו, מועצמות פי כמה בזכות נוכחותם המוגברת. לקחנו את הזמן למדיטציה בהליכה, לנוע בדממה בין העצים וסביב המקדש, להתפלל ולהתכוונן חזק עבור כולם בארץ.
- העצים הגדולים מכוסים שלטי עץ קטנים מצויירים, עליהם כותבים בקשות ותפילות. העצים מתווכים אותנו לקאמי. הוספתי וכתבתי על שלט עץ שמצידו האחד דרקון ירוק גדול, תפילה באנגלית לשחרור החטופות והחטופים, לשלום בישראל ובעזה ולסיום המלחמה, ותלינו אותה בין שאר לוחיות העץ היפניות.
מי שמצליח לזווג זיווגים, קטן עליו לסיים מלחמה אחת, לא?