כמה מילים על טיהור התודעה

הקאנון הפאלי, אסופת דרשות הבודהה, מלא בהנחיות, הסברים ודרכי עבודה עם הגוף והתודעה, המכוונים לשחרר את האדם המתאמן בהם. האדם הזה הוא אנחנו. ואנחנו  "יצורים של התניות", כלומר – כולנו נמצאים תחת השפעה מתמדת של נסיבות, מגיבים אליהן ומשתנים לפיהן. בשפה פשוטה יותר אפשר לומר שנקצור את מה שנזרע. 

כשאנחנו מלמדים את תורת הבודהה במערב, ישנה נטייה רווחת להתאים את הדברים לרוח המערבית. רובינו אינם נזירים, וכך הנושאים או הדוגמאות שיעלו יתמקדו לא בחיי הנזורה אלא ביחסים בין האדם למשפחתו, לבני הזוג או למקום העבודה. בדומה, תקופות ארוכות של תרגול בדממה אינן שכיחות אצל רובנו. כך, נשים פחות את הדגש על מצבי תודעה מעודנים אליהם מגיעים על ידי טיפוח ריכוז לאורך זמן ולעומת זאת נדגיש את האפשרות שלנו להשתחרר בחיי היומיום ממש.

 רובנו במערב סובלים מעודף שיפוטיות, מביקורת עצמית ובאופן כללי מנוקשות וצרות לגבי האופן בו אנו תופסים את עצמנו. כך, בשביל רבים מאיתנו העידוד וההכוונה יהיו לפתח גישה רכה, ידידותית, חומלת  ואוהדת כלפי עצמנו וכמובן גם כלפי האחרים. כשאנחנו מפתחים קבלה רדיקאלית כלפי עצמנו וכלפי העולם, היא עוזרת לנו להרפות את אחיזת ה"מעכירים" בנו: תנודות התודעה בתוכנו שגורמות לנו לכאב ולסבל. כך, פיתוח וטיפוח של איכויות הלב הכרחי לחיים חופשיים ופעמים רבות ממוסס דפוסים עקשניים במיוחד. לפעמים זהו החלק הכי קשה בתרגול וטמון בו חופש גדול.

עם זאת, כאן אנחנו נדרשים לערנות ולכנות בלתי מתפשרות. האם אנחנו משתמשים בנינוחות וברכות בכדי לחזק דפוס של עצלות או וויתור על מה שחשוב לנו, רק מפני שהוא לא קל? האם אנחנו משחקים לידיהם של דפוסים שלא מיטיבים איתנו, כמו הנטייה לדחות דברים לאחר-כך, לעשות "רק מה שבא לי ברגע זה", או להיות מותנים  על ידי חוסר אנרגיה

שהופכת מהר לישנוניות ולפעמים לעיוורון? אורבת כאן הסכנה שהמסר הרדיקלי של הבודהה, שדיבר על שחרור מוחלט של הלב והתודעה, הופך לחלקי ומתפשר לכוון של קצת יותר נוחות ושלווה בחיים, או ל"סמסרה מאיכות טובה יותר".

 הבודהה לימד מגוון של כלים בכדי לשחרר את התודעה שהפכה למוגבלת וקצרת-רואי עקב הצמדות. חלק מהכלים הללו אינם כל כך פופולריים במערב, ואנחנו לא מרבים ללמד אותם או לדבר עליהם.  מדובר בהנחיות שלא תמיד מתיישבות עם גישה תירגולית רווחת שמעדיפה מסרים רכים ועמומים יותר, ולא רוצה להיות מאותגרת במיוחד. מדובר על הנחיות לטיהור של התודעה. מדובר על השקעת מאמץ ואנרגיה בפעולה הזו. מדובר על תרגול, מתמשך ועקבי, או אם תרצו –  התמסרות עמוקה לתרגול, בלי תירוצים.

 כשהבודהה לימד על "מאמץ נכון", (סוטרה SN45.8 ) הוא מנה ארבעה סוגים: המאמץ לנטוש את הנטיות השליליות בנו, שמובילות לכאב ולסבל, ( unwholesome), המאמץ שאנו משקיעים על מנת שלא יצוצו שוב אלה שכבר ננטשו, המאמץ לפתח את הדברים החיוביים שעדיין לא קיימים בנו, ואשר מובילים לחופש ולאושר ((wholesome והמאמץ לטפח את אלה החיוביים שכבר קיימים בנו. החיובי, כמו השלילי, מוגדר לפי מערכת היחסים שלנו איתו – מה גורם לנו לסבל ומה משחרר אותנו מהסבל. השלילי מונה בתוכו את אינספור תנועות התודעה שמרחיקות אותנו מהאושר. הבולטות ביניהן: שיפוטיות, ביקורת, כעס, קנאה, ספקנות, ועד לתנועות מעודנות של תפיסת העצמי כנפרד.

 בסוטרה MN20 (נספח מצורף) הבודהה מלמד איך לעבוד עם מחשבות שליליות. ההנחיות ברורות ולא משאירות מקום לספק – המחשבות השליליות גורמות לסבל מיותר, ועלינו מוטלת המלאכה לנטוש אותן. בסוטרה זו הבודהה  מציע מרשם מפורט של "עשי זאת בעצמך" עם הוראות הפעלה פשוטות שמצורפות ודוגמאות שכל אחד יכול להבין. מן הקל אל הכבד, הבודהה הולך ישר על כל הקופה. המטרה, כזכור, היא חופש אמיתי של הלב-תודעה.

הדרכים שמציע הבודהה הן יצירתיות.  אחת  מהן מערבת חקירה של המחשבה השלילית ברגע ההווה ואת ההבנה עד כמה היא מזיקה לנו. אחרת מייעצת להאט את הטייס האוטומטי וכמו לשים מקל בגלגל השליליות, אחת מציעה להסתכל למקום אחר או "לעצום עיניים",  והאחרונה, כשכלו כל הקיצין ושום דבר אחר לא עובד, מייעצת במילותיו של הבודהה – "להצמיד את הלשון לחיך, להתאמץ ולהכניע את המחשבה לארץ, כמו איש חזק שמכניע איש חלש ממנו".

מי שלא הרים גבה עד כאן, שיקום. זה נשמע לא נחמד, דרסטי ואפילו אלים. ואיך זה מתיישב עם תפיסת העולם החומלת, הידידותית, זו שמקבלת הכל ללא תנאי?

אפשר לענות על כך בהרבה דרכים. אך די אם אומר שבעצם ההנחיות הללו מצויה חוכמה גדולה וחמלה גדולה.

 "להימנע מלעשות רע, לעשות טוב, ולטהר את התודעה – זוהי תורתם של הערים"

אם תרוץ אלינו ילדה קטנה ומלאת התלהבות ותרצה בכל מאודה שנטעם מעוגת הבוץ שכרגע סיימה להכין עבורינו – הרי שהתגובה שלנו ברורה כאן. בחיוך חביב נודה לה, אולי נתמלא הערכה למאמץ הגדול שהשקיעה, אך אין שום סיכוי (אני מקווה) שנסכים לטעום מעוגת הבוץ שלה, גם אם היא מביעה את מחאתה בקולות רמים, או אפילו נעלבת.

בדיוק באותו האופן, כשברור לנו מה מוביל לסבל ומה משחרר אותנו ממנו, ההבנה מובילה לפעולה הנכונה.

 "אני מלמד אתכם את זה כי זה אפשרי", אמר הבודהה. "אם זה לא היה אפשרי – לא הייתי מלמד אתכם זאת".

החדשות המעניינות כאן הן שאנחנו אוטונומיים. אנחנו  – לא  – המחשבות –  שלנו. יש בנו את היכולת ואת העוצמה לטהר את התודעה. יש לנו את הסמכות ואת האוטונומיה לעצור את המפולת.

 הקץ למחשבות זבל

בריטריט בן חודש בהודו באפריל האחרון היתה לי הזדמנות להפוך את הרעיון הזה לתרגול מתמשך ורציף. התמלאתי השראה מקריאה בספר על חייה של אישה מופלאה, "עולת-רגל לשלום", (Peace Pilgrim) שצעדה במשך שלושים שנה בארה"ב למען השלום. ההכנות שלה למסע חייה ארכו חמש-עשרה שנה. אחת מהן היתה התרגול: "בלי מחשבות זבל".  איזה רעיון מרענן. ראמנה מהארשי אמר פעם שכשיש זבל הוא זורק אותו לפח, מבלי לחטט בו או לבדוק ממה בדיוק הוא מורכב. זבל זה זבל, אמר, ומקומו ברור. גם הבודהה סיפר פעם על משהו דומה. כשנתקע בך חץ מורעל, יעץ, פשוט שלפי אותו. עבודת הבירור במקרה זה עלולה לעלות לך בחייך. אולי זה היה הזמן ההודי שנפרש אינסופי מסביבי, ואולי התנאים המיטיבים, אך התפלאתי, בכנות, עד כמה היה קל להתמיד בתרגול הזה ואף להצליח בו.

ההבנה הנכונה משחקת כאן תפקיד חשוב. כמו שאושר הוא לא דבר פרטי, כך גם הסבל והשליליות. זה תמיד, במוקדם או במאוחר, יצא החוצה ויעכיר את הסביבה. כשאנחנו מבינים לעומק עד כמה השליליות שבנו פוגעת בנו וגם באחרים, עצם ההבנה הזו משמשת כדלק שמניע אותנו לוותר על השליליות. זהו הרעיון שעומד מאחורי עקרון החמישי והאחרון לפי סוטרה MN20–"פשוט להגיד "לא".

כן, אבל…

חיצי הרעל של המחשבות השליליות שלנו משוחים כנראה גם ברעל ההצמדות והבעלות הפרטית. אחרת אין הסבר טוב אחר לקושי ולהתנגדות שמתעוררים באנשים רבים (כולל אני עצמי בעבר)  כשהם שומעים על התרגול הזה.

ההזדהות עם המחשבות "שלנו" היא די טוטאלית. הבעלות ותחושת הקניין חריפות. לא בקלות נוותר על הרעיונות והדעות שלנו, אחד מהאובייקטים של ההצמדות אותם מנה הבודהה.  אולי זה קשור למנגנון ההישרדות של האגו, שמרגיש מאויים שפולשים לו לטריטוריה. "אף אחד לא יגיד לי מה לעשות", הוא תוקף. "אני רוצה חופש". וכך אנחנו חוזרים שוב ושוב, כמו בבדיחה חבוטה, לדפוסים המוכרים והבטוחים שלנו. למעשה, עבודה עם המחשבות שלנו היא נתיב מהיר לחופש. זה לא אותו החופש המזויף שמוכר לנו האגו או מערכות הפרסום המשומנות שהתמחו במה שמפעיל אותו, שם בדרך כלל המוטו הוא "החופש לעשות מה שבא לי". והרי מה שבא לנו לעשות פעמים רבות מדי, ומסיבות רבות מדי, זה בדיוק לרקוד לצלילי החליל של מה שמרחיק אותנו מהאושר, מה-well being – מהטוּבְהִיוּת שלנו.

ההתנגדויות שיכולות לעלות בנו סובבות סביב הספק:  "אמירת לא היא סוג של הכחשה או הדחקה, ואני הרי רוצה להיות בקשר עם כל הדברים", או חשש  רווח-  "אבל מי אהיה בלי המחשבות, הנטיות והדפוסים האלו? הן הרי מי שאני".

אמירות כאלו ואחרות עלו בשפע בקבוצות השונות בהן שוחחנו על התרגול הזה ועל משמעויותיו. מעניין לציין שמזמן לא נתקלתי בכמות כזו של התנגדויות, ולא בכדי. מסתבר שהתנגדות היא לפעמים נייר לקמוס שמדווח שעלינו על משהו מהותי וחשוב: שאולי מצאנו מפתח לפתרון איזושהי חידה. השאלות שעולות ראויות ומעניינות, והדרך היחידה לבדוק אותן היא לנסות. מי שלקח על עצמו בכל זאת את ההרפתקאה הזו של טיהור התודעה רק  לשבוע אחד דווח בהפתעה גמורה על הצלחות ועל שינויים לטובה. בדרך כלל היו אלו ראשי המתנגדים… זה הפתיע את כולנו, ושימח אותי במיוחד.

אז איך עושים את זה, או – כשאת אומרת לא, למה את מתכוונת?

זה הרבה יותר פשוט ממאות המילים שכתבתי על הנושא עד שהגעתם למשפט הזה.

   ובכל זאת, עוד כמה מילים בכדי לסבר את התודעה ולתת כמה כלים:

אפשר לחלק את התנועה של ה"לא, תודה" לשלבים המוכרים של הRAIN:    (זיהוי, קבלה, חקירה ואי-הזדהות).

כשאנחנו מזהים שליליות בתוכנו, מחשבה ביקורתית על עצמנו או על אחרים, שיפוטיות, כעס וכו' –  עצם הזיהוי כבר עושה את רוב העבודה. זהו שלב חשוב מאוד, משום שרוב השליליות מצליחה להסתוות כאמת, או כ"אני" או "שלי". כשאנחנו מזהים את הבעיה-  עשינו הרבה מאוד. בעצם ניתקנו והפרדנו את עצמנו מהמחשבה. עצם היכולת לזהות מצביע על דרגת חופש חשובה שנפתחה בינינו ובין המחשבה הזו. השלב הבא – שלב הקבלה. כאן אנחנו עוצרים במודע את גלגל השליליות, לא שופטים את המחשבה הזו או מגנים אותה. שלב הקבלה מערב בתוכו גם את החמלה וגם את החוכמה, שני הצדדים של אותה מטבע חסרת עובי.

השלב הבא: שלב החקירה. בשלב זה אפשר לחקור ישירות – מה קורה בנו כשמתגנבת לה מחשבה שלילית. אין מדובר בחקירה היסטורית או תוכנית/סיפורית של המחשבה, אלא חקירתה ברגע ההווה – מה היא עושה בנו ממש פיזית. למה התחושה הזו הכי דומה. וגם – איך היא מושלכת החוצה, אל הקרובים לנו ומהן התוצאות וההשלכות שלה. הרבה פעמים זהו השלב שסותם את הגולל על הכניסה החופשית של המחשבות השליליות. עשוי להיווצר בנו סוג של מיאוס מהכאב, שלנו ושל אחרים, שיכול לצבור מומנטום כזה שבעזרתו יוקם הגבול הנכון שימנע השתוללות חופשית של מחשבות מהסוג המזיק. הבודהה דיבר פעמים רבות על hiri  (פאלי) – תחושת מיאוס או בושה מיוחדת שמניעה אותנו לפעולה הנכונה.

השלב האחרון – שלב אי ההזדהות. כאן אנחנו לא עושים עניין גדול מכל הסיפור. אז עברה המחשבה הזו. אז מה. אנחנו  רואים  אותה כמשהו חולף כל כך, סוג של אימפולס חשמלי, ומבינים אותה כהתרחשות של הרגע, כפרי של הרבה תנאים, גורמים ונסיבות שהביאו אותנו עד הלום: להוות משכן מארח למחשבה הספציפית הזו.

 מחשבות שליליות יכולות להגיע מכמה כיוונים. מחשבות רבות הן ביטוי של הרגל שהפך טבע: אנחנו רגילים להביט על העולם דרך משקפיים מסוימות שצבען עכור. כשהמחשבה השלילית: ביקורת, שיפוטיות, האשמות ודומיהן עולה בנו תדירות, כהרגל, כאן המקום לתרגל בנחישות לשים קץ להרגל הזה ואמירת ה"לא" פשוטה כאן יחסית. מחשבות אחרות הן כמו "דלקת כרונית" ויכולות להיות ביטוי של דפוסי הכאב העמוקים שלנו. למשל, אם אנחנו ביישניות, ורגילות שלא לספר על הצרכים שלנו לסביבה ובטח שלא לבקש עליהם מענה,  ומתעורר בנו צורך שלא מקבל במה והזדמנות לביטוי, תחושת החוסר הופכת לתסכול שיכול בנקל להפוך לכעס, המופנה כלפי עצמנו או פעמים רבות מושלך החוצה אל האחרים. ההשלכה החוצה יכולה להיות מורגשת – התפרצות זעם למשל, או יכולה להתבטא באופן לא מילולי, כמחשבות שליליות אינטנסיביות על האחר. אם הדפוס הזה חוזר על עצמו שוב ושוב, כאן המקום לרדת לחקר העניין בצורה דקדקנית יותר  ולהשתמש בחקירה על מנת לרפא את הדלקת מן השורש. אם שוב ושוב עולה בנו כעס- כאן המקום לברר מה מניע אותו, מהו הדבר אותו אנחנו חסרות עכשיו ולמה אנחנו זקוקות. קיים סיכוי טוב שברגע שנעשה מקום לתחושת החוסר בתוכנו תתחולל ההתמרה ונעבור מהטחות אשמה אל הבנה וקבלה של הדברים כפי שהם ברגע הנוכחי. משם קצרה הדרך ליכולת שלנו להגיד "לא" בקלות רבה יותר.

ישנן מחשבות שברור וקל לנו לתייג אותן כמזיקות לנו, ויש גם מחשבות נסתרות יותר, כמו קפלים בבגד, שלוקח יותר זמן להבחין בהן. לפעמים שורשיהן עמוקים מאוד, בהן אפשר למנות את הנחות היסוד שמנהלות את חיינו. עם האימון והתרגול עולה גם המיומנות. עיקר הקושי הוא בהתחלה. אחר כך – הרגל הופך לטבע, וכמו במחבת קרמי משוכלל שהחליף את המחבט הישן השרוט שלנו, המחשבות השליליות נדבקות פחות ופחות לתודעה.

50 דרכים לעזוב את אהובך

כמו ששר פול סיימון הנפלא – יש הרבה דרכים לעשות את זה. ובסוף כל הדרכים,  יש מקום לתנועה פנימית נוספת, קטנה ומשמעותית מעין כמוה. תנועה שכמו לא מסכימה עם עוול. שאומרת – "שבעתי מזה". ובכך מונעת את המשך ההזנה של אותו הדפוס. אפשר לומר שמדובר בסוג של עייפות החומר מלהמשיך ולהתגלגל בסמסרה. אנחנו מאבדים עניין ומפסיקים מיידית את תהליך ההקסמות. כאן אין מקום להתעכב. מחשבה, הרי, זה הדבר המהיר ביותר בעולם, כך גילו כבר חכמי הוודות בהודו. אפשר לעבור דרך כל השלבים שמנה הבודהה, תוך שימוש בטכניקות שונות כמו ה RAIN שפרטתי למעלה,  אך אם מתאפשר לנו, אפשר ללכת ישר ללב העניין ולהגיד לא. או- "לא תודה". או – "אין מקום",  או- "לא כרגע", או כל צירוף מילים יצירתי אחר שעולה בדעתכם שיבהיר את הנקודה. בלי לארח את המחשבות, בלי לבדר אותן, בלי לחקור אותן או לצלול לנבכי התת-מודע המרתק שלנו כדי לברר מניין הגיעו. בשונה מחקירת עומק היסטורית של המחשבה, או מהניסיונות להבין מאיפה צצה או למה דווקא עכשיו, אנחנו פשוט שומטים אותה.

מבראשית

בכל פעם שאנחנו נזכרים – אנחנו מתחילים, מבראשית.  כלל הזהב הוא – לא באלימות. בלי נזפנות, ביקורת עצמית או שיפוטיות. המחשבה מזוהה על ידי החלק שיודע – ומייד נשמטת. עדיף בחיוך קל. עדיף במתינות. אבל תמיד בנחישות וברצף של המשכיות.  הצליל בו אנו אומרים בתוכנו את ה"לא" חשוב מאין כמותו.

ואנחנו מתחילים, מבראשית. כמו פגישה מפתיעה עם אדם חדש, או פגישה מפתיעה עוד יותר עם מכר וותיק אחרי שאנחנו השתנינו. לא חשוב כמה פעמים נזפנו בעצמנו על תוכנה של המחשבה שעלתה כרגע. עכשיו אפשר לעשות משהו אחר.

 באופן הזה אנחנו מעשבים את הגינה שלנו. ומה שנחוץ לנו זה את הרצון לעשב את הגינה, כמה כלי עבודה והתמדה ונחישות. מאמץ נכון, או- "תעזבנו יום – יעזבך יומיים" כמו ששר מאיר אריאל. אולי גם הוא תרגל את זה?

וכמה מילים לסיום. בתרגול מהסוג הזה נדמה שאנחנו הולכים בדרך הדרגתית, יחסית, עקב בצד אגודל. מכיוון שאנחנו מושפעים מאוד מגורמים וסיבות, דרך עיקרית וחשובה אל החופש היא דרך טיהור של התודעה מכל מה שמאפיל אותה.  עם זאת, החירות עליה דיבר הבודהה אינה מותנית ואינה תלויה בתנאים, נסיבות וסיבות. החירות אינה  ניתנת למדידה ולא מתאימה לכללים של טהור או טמא, שלילי או חיובי.  החירות הזאת נמצאת מעבר להסברים ולתרגומים שלנו את העולם ואת עצמנו, וגם, פרדוקסאלית, בתוכם. בכל פעם שגלגל השליליות נעצר בתוכנו, הרי שעשינו צעד משמעותי לכוון החירות ובו זמנית אנחנו כבר בתוכה.

"המניע האחד שאני מכיר הוא הרצון לחפש את החירות. החירות היא להמריא ולעוף אל האינסוף אשר שם. החירות להעלם, לנסוק, להיות כמו שלהבת הנר, שאף שהיא ניצבת אל נוכח אורם של ביליון הכוכבים, אין אורה שלה נפגם, שכן היא לא התיימרה מעולם להיות יותר מכפי שהיא: שלהבת הנר, ותו לא". דון חואן.

 

נספח – עבודה עם מחשבות שליליות:  סוטרה MN20:

הבודהה הציע לנסות שלב אחר שלב, מהקל אל הכבד:

1. החלפה: במקום לתת למחשבה השלילית מקום נותנים תשומת לב במקום  למחשבה חיובית שכן תומכת בהתעוררות. למשל: מול מחשבת סלידה נוכח אובייקט מסויים אנחנו מוזמנים להחליף אותה במחשבה על הטבע החולפי והמשתנה תדיר של הדברים. מול מחשבת טינה כלפי יצור חי כלשהו אנחנו מוזמנים להחליף אותה במחשבה ידידותית, סביב  רצון טוב או חמלה. "כמו נגר שמוציא כפיס עץ גס ע"י אחד עדין יותר".
2. הרהור: הבנה והרהור בקשר לסכנה הטמונה באירוח מחשבות מהסוג הזה, שכן הן גורמות לכאב ולסבל קודם כל לנו, ואחר גם לאחרים. "כמו גוויה שתלויה סביב צווארה של צעירה מגונדרת".
3. שכחה ולא לשים אליהן לב: ההזמנה היא להתבונן לכוון אחר או פשוט לעצום עיניים. כלומר – כמו לתת למחשבות לפטפט לנו בתודעה בעוד אנחנו מתבוננים בנשימה.  או – במקרה שיש כאב גדול, בגוף או בלב, עדיף להסיט את תשומת הלב מהכאב: לנשימה, לצאת להליכה או לדבר עם מישהו, כלומר: להחליף את המחשבות השליליות בהסחת דעת שיש בה כוונה טובה.
4. השקטה של תצורות המחשבה שהעלו את המחשבה הזו: חקירה של הסיבות שהובילו למחשבה. מדובר במעבר למחשבות עדינות ומורכבות יותר, שגורם להשקטה של התודעה.  "למה אני רץ? מה אם אלך לאט? למה אני הולך לאט? מה אם אעמוד? למה אני עומד? מה אם אשב? למה אני יושב? מה אם אשכב?" כשאנחנו מתרגלים באופן הזה אנחנו מחליפים תנוחה גסה יותר במעודנת יותר, כך גם בחקירה של המחשבות.
5. פשוט להגיד לא – להפגין עוצמה ונחישות גדולה מול מחשבה מזיקה לנו שחוזרת בעיקשות אבל היא למעשה קטנה וחלשה הרבה יותר מאיתנו.  כאן המקום פשוט לומר "לא", או – "לא תודה", או – "לא כרגע" שוב, ושוב ושוב, בנחישות ובעוצמה. להציב גבולות ברורים, אך כשליבנו נשאר פתוח, ללא שמץ של עויינות, שנאה או דחייה. כשמדובר במחשבה מטרידה במיוחד ואובססיבית הבודהה מציע "להצמיד את הלשון לחיך" ולהמשיך לפעול בנחישות וכמו להכניע את המחשבה הזו ארצה: לא לתת אף פתח למחשבה השלילית להיכנס.

למעוניינים ללמוד עם לילה קמחי מדיטציה ובודהיזם הכנסו לקישורים: ריטריטים, קורסים, קבוצות מדיטציה וליווי אישי