בשנים האחרונות אני מלמדת במרכז הבודהיסטי פאואנהוף שבגרמניה, שליד דיסלדורף, על גבול הולנד.  קארמה מעניינת, להפגש עם חבורת גרמנים זרה ברובה, ומהר מאוד לחוות את האחווה האנושית בינינו, את חום הלב, את החיבור הפשוט ובעיקר את הגורל המשותף שלנו כבני אדם. בית האחוזה העתיק בו התקיים הריטריט,  היה שייך מאות שנים למשפחה קתולית. רצפות אבן וקירות עבים, אח מבוערת בחורף והאוכל הכי טעים ונדיב שמוכן טרי ואורגני במקום.  אולם המדיטציה עם רצפת העץ שלו עשוי חלונות גדולים ומשקיף לשדות ועצים גבוהים במרחק, פסלים גדולים של בודהות ובודהיסטוות מציצים בין הוורדים ובעיקולי השבילים, ואפילו גומפה ענקית מאבן שיובאה מנפאל עומדת שם. שקט של אירופה עם טעם של טיבט והרבה מאוד יופי. אנשים עברו באומץ בתוך מנהרות נפשם, ויצאו חזקים וקלים יותר, טובי לב וחופשיים יותר. במפגש הסיום של הריטריט האחרון ב2019 פתאום סיפר לכולנו מייקל, הבעלים של המקום, שבתקופת המלחמה העולמית השנייה המשפחה שהיתה מאוד דתית החביאה יהודים בעליית הגג. ולא רק כמה בודדים, אלא מאות אנשים. מסתבר שאחוזת פאונהוף היתה מקום של מעבר, בו החביאו את היהודים הנמלטים שהיו ממשיכים ממנו בעזרתם של אנשים טובי לב, מקווים להגיע לשוויץ או לספרד. כל העובדים בשדות ידעו, וכשהיה מגיע פטרול לסיור, על סמך חשדות או הלשנות, דופקים על הקירות ומחפשים את מקום המסתור, כולם הכחישו ושיתפו פעולה בהסתרה ובהצלת החיים. המחיר של ההתגלות היה כמובן כבד – מוות של כל בני המשפחה והעובדים במקום, או לחילופין שליחה למחנות ריכוז או למחנות עבודה. אבל שנים ארוכות וקשות עד תום המלחמה, בעוז לב ובחמלה עצומה, כל הגרים שם שיתפו פעולה עם החיים.
כשמייקל שאל בעדינות אם הייתי רוצה לעלות לשם הנהנתי בשקט וטיפסתי לעליית הגג שמוסתרת עד היום בדלת שנראית כמו קיר, במסדרון מתחת לגרם המדרגות שעברתי בו עשרות פעמים קודם בלי להבחין בדבר. מדרגות עץ הולנדיות תלולות, קיטון אפל, ריח עץ וריח טחב, והדמיון שלי נדבק מיד כמו מגנט לסיפורים ששמעתי ונתן להם דמות וצורה ורגעי חיים.  כמה שעות אחר כך באותו היום, עשיתי את המסע ברכבות מגרמניה לאנגליה לסלף-ריטריט שלי. בלי הכנה מוקדמת התערבבו בי עבר והווה ומצאתי את עצמי חווה מסעות אחרים לגמרי של רכבות ברחבי אירופה, בתקופה החשוכה ההיא. שקשוק הרכבת על הפסים שעות ארוכות, נהם המנוע, הנופים שחלפו בחלון, בחילה גדולה ועצב רב. מצאתי את עצמי מקיאה כל הדרך עד שעזבנו את גרמניה, מקופלת על השטיח ליד הדלתות במעבר, עוברת על חוקי התרבות, נותנת לכל זה לעבור דרכי, לא מנסה לגרש את זה או לעבור למימד שקט ומרוחק יותר. סינית חמודה אחת הגישה לי טישו ומסטיק לקינוח (את בהריון?)… המסטיק לא עזר אבל המחווה שלה ריגשה אותי.

ברכבת הבאה אישה שחורה גדולת מימדים מחזיקה תינוק מתוק בזרועות כבירות ומנענעת אותו ברכות. עטוייה בדים צבעוניים ותרבוש לראשה היא יושבת לידי במנהרה שחוצה בין צרפת לאנגליה, מתחת לתעלת למאנש, מדברת בטלפון בבליל של גרמנית, אנגלית וצרפתית במבטא אפריקאי. אנחנו מתחת לים, בבטן האדמה, במסע מיתולוגי ממש. הנה חצינו בין כאן לשם. האם כל הגופים שלנו חשים בדבר הזה, של היות תחת אדמה, תחת מים רבים, כמו חולד אנושי, ולהגיח במקום אחר, אל תרבות אחרת, אל מציאות אחרת? ועם כל השוני וההבדל, הגלובליזציה הסוחפת שהתרבויות עוברות, לטוב ולמכאיב, מאוד בולטת לעין. האם יכול לקרות שוב שבמקום מסויים "ארץ-מולדת" תעמוד מעל לכל? מעל טובת האנשים ומעל האישי? מה תהייה ההשפעה של זה עלינו, כשכולם כל כך מעורבבים זה בזו, ומה משמעותה של השתייכות?

בחזרה לגרמניה: ברלין
הגעתי לכאן להעביר סדנה בנושא יחסים בראייה הבודהיסטית – שער לחופש. רציתי לרקום יחד שינוי תודעה, בכלים שאני מכירה ויודעת הכי טוב. הגיעו הרבה אנשים, מפה לאוזן, מכל העולם. היה מרגש לפגוש גם שני (!) חברים מקבוצת המדיטציה לשעבר, מעין כרם, כמו גם א/נשים מארמניה, צ'ילה, מקסיקו, ארה"ב, אירלנד, וכמובן ישראלים וגרמנים. אי אפשר לתכנן את מה שמתבטא דרכנו כשהאנושיות באה במגע עם האנושיות. מקווה שתרמתי ולו במעט חוט אחד או שניים במארג הריפוי הגדול, שכולנו כל כך זקוקים לו.
כמה יופי שיש בעיר הזאת, כמה פתיחות, וכמה זוכרות אבני המרצפות. קהילות פאנקיסטיות חתרניות חיות כאן בבניינים סובייטים נטושים, מהגרים תורכיים מאכלסים את הבתים היפים מהמאה הקודמת, כי אף אחד לא רצה לגור בהם פעם ועכשיו הם "נכס נדל"ני". בליל שפות, פנים ודמויות, כולם על אופניים ברחובות הרחבים, מדוושים ליד הנהר ותעלות המים, מעל הגשר. כשנכנסנו לבדוק סאבלט אחד כאן, בעל הדירה הצעיר, ג'ינג'י חמוד, הראה לנו בגאווה את דרגות השוטר שלו תלויות על הקיר, ומשהו בי התכווץ. השריר היהודי הלא רצוני, אני מניחה.
עיר כל כך יפה ברלין. עיר של פארקים, מוזאונים, עצים גבוהים. אבל קרנות הרחוב זוכרות. אני עוברת ברחובות ומרגישה את רוחות הרפאים כאן. הן בהחלט בינינו, קיימות, חיות באופן שלהן. בערבים אנחנו רוקדים כאן הרבה, מוזיקה מכל העולם, יחד עם אנשים מכל הצבעים והסוגים. ואני תוהה – האם כולם זוכרים שפעם היו תחת פסיכוזה המונית, שהפכה את האחר לשטן שיש להשמידו? האם העירבוב התרבותי שקיים היום ישמש כמגן נגד הפסיכוזה הבאה?
אני הולכת ברחובות ברלין, ולא יכולה שלא לדמיין את המובן מאליו. חיו כאן אנשים הקרויים יהודים, משפחות, קהילות. בדיוק כמוני עכשיו הם ראו את הברבורים בנהר הקטן שעובר בין העצים העתיקים, הלכו על גשרי האבנים, חיו בדירות המרווחות בבנייני האבן היפים עם הכרכובים המגולפים. חשבו מחשבות דומות. נשמו את אותו האויר. ראו את אותה השמש. אספו ושמרו ואהבו ונבהלו וכאבו מאותם הדברים בדיוק. היו – ועברו את הפחדים הכי גדולים שלנו כבני אדם. רובם הוגלו, עונו, נרצחו. היום, חלק מהאנשים שחיים בבתים שלהם, מזמינים אצל אמן מיוחד "אבני נגף" – ריבועי פליז קטנים המשובצים באבני המדרכה בכניסה לבניין, עליהם חקוקים שמות האנשים שחיו בדירה זו. אפשר להגיד על הגרמנים כל מיני דברים. אבל הם היחידים שממשיכים להנציח, להזכיר ולשמר, ומאוד להתחרט על העבר הרע. אני מעריכה את זה ומודה להם על כך. הם עוזרים לי לזכור לא רק את האנשים שחיו כאן, אלא גם את היכולת האנושית הזאת להתחרט ולכבד.
הניסיון להכחיד חלק מעצמנו, את "החלק הרע", העסיק את האדם משחר היותו. תכל'ס, זו אחת מטעויות התפיסה הטרגיות שהן מנת חלקנו כאנושות. נדמה לי שהיה זה טולסטוי שאמר על זה, ואני מצטטת מהזיכרון, שהקו המפריד בין טוב ורע עובר בתוך ליבו של האדם, ומי האמיץ שיחתוך חתיכה מליבו שלו. כאן בברלין, מראה החומה למשל, משקף בדיוק את הנסיון הזה. בואו ננסה להפריד בין "הם" ובין "אנחנו", נבנה חומת אבן, חומר דחוס, בעל גובה גדול מקומת אדם, ונקווה שזה יעשה את העבודה. וזו עוד תנועה סובלימטיבית. התנועה הרעה הרבה יותר קרתה כאן כמה עשרות שנים קודם. ניסיון להכחיד את "היהודים", את הצוענים, את המתנגדים למשטר, את ההומואים, את כל מי שלא כמונו. מאמץ עצום שלא צלח, כי אי אפשר להכחיד את מה שחי. תמיד הוא ימצא את הדרך לשרוד ולפרוץ בכל הכוח הנגדי, ממקום אחר, לא צפוי, והרבה פחות נוח אולי. תנועת ההכחדה הזו היא התנועה שמונעת מאימה, דחייה, שנאה וגועל, ומפחד גדול, לנסות בכל הכוח לחסל את החלק הזר בתוכנו, שמה שמפחיד בו הוא שהוא כל כך דומה לנו, חלק מאיתנו, בתוכנו ממש. ובמקרה של היהודים כאן – זה אפילו לא דמות הצל שכל כך קל לשנוא בעצמנו. זה הדמיון שמפחיד אותנו יותר מאשר השוני. אולי – הפחד מהתרחבות ומשינוי הגבולות של עצמנו, של מי שאנחנו חושבים שאנחנו? מחשבה כזאת מייצרת סוג של קלסטרופוביה ודחיפות גדולה לחסל את החלק ההוא. אבל האשלייה היא שאם נצליח,  הרי שניוותר נקיים, טהורים, רק החלק "הטוב" ישאר, וכך נהיה טובים אנחנו. כך אנחנו ממגרים את כל מה שיכול להפרות, לגדל, להרחיב ולהעמיק אותנו, אם רק ניתן לו ונשארים קטנים, מצומצמים, מוגבלים בתוך כלאי התודעה שלנו, לעולם לא מגיעים לכדי המימוש הגדול האפשרי.
כמה טוב שאנחנו יכולים להתעורר מהדיכוטומיה האשלייתית הזאת בהנתן התנאים המתאימים. זוכרים לתת אותם לעצמכם? תרגול, שהות בטבע, קריאה, הרהור, זמן איכות עם עצמכם ועם חברים, ובאופן כללי – להקשיב למה הלב רוצה  ולעשות את זה. כל אלה הם כבר התחלה ראוייה וטובה.