נחתנו בהודו, ותמיד היא אחרת. פס הקול של הודו הוא אורקסטרה מתמשכת, מתנשמת, מתלחשת ופועמת ואין אף רגע חסר ממנה. צריחות העורבים על עצי המנגו, הרוכל שעובר ברחוב מוקדם בבוקר, קורא קריאות מתעקשות בטמילית כמו מעומק הבאר, צופרי המכוניות, שיעול הקטנועים, געיית הפרה שחוצה את הכביש בתוך כל זה, באיטיות של מלכה, מזכירה לנו שזמן מסוגל גם להתהלך ולא רק לטוס. רחש הרוח בענפי העצים הגבוהים ששורטים את האויר בעלי הענק שלהם,

מלמול חרישי בטאמילית, השכנות מספרות זו לזו את חייהן. התנועה העיקשת של מטאטא הזרדים על רצפת העפר המהודקת, בכניסה לבית, אחוז ביד גרומה וקשה, שגם לה היו פעם חלומות רכים יותר, מכין את השטח למנדלות האבקה הצבעוניות  – קולאם, שמציירות הנשים כל בוקר מחדש בפתחי הבתים, להרחיק את השדים. חורף הודי, צבוע בפסטל דהה ורך של ירוקים ואפורים, מתובל בריחות קטורת, יסמין ואשפה, פריחת הקשיו וסבון ירוק  ברבע שקל. הכל מהכל  מהכל, כולל טווסי הרחוב, אחד אלבינו (טווס אלבינו, עוד בדיחה קוסמית של שיווה?) וכולם כמו מכווננים, מבוקר ועד ליל, נוהים אל ההר שמתנוסס מעל כולנו, חוסים בשדה האנרגיה שלו, שבו, כמו בכל מקום בעצם, רק יותר ברור, הכל אפשרי. 

כשבאים למחוזות של שיווה זה מה שנקבל – חורים בגדלים שונים פזורים ברקמת זה החוצץ לכאורה בין הרגיל לנורא. הזמן והמרחב מתעוותים -מתקמטים, וכמו עליסה משנים גדלם, צורתם, כוון וזהות.

ושוב, הזמן שמחוץ לזמן מכה על קרום דלתות הלב. החיים שמחוץ לחיים, ה'אני' שמחוץ ל'אני', ה'אנחנו' שמחוץ ל'אנחנו'. במעברים, הרי, מתחדדים החושים כולם, כולל חוש הלב, כולל חוש הזמן, כולל חוש הראייה הפנימית. כמו חלום – ויקיצה ממנו, המלווה בגוון דק של רגש הקלה ופליאה והודייה. והרי כולנו מתהלכים במהירות רבה רוב הזמן במה שקרוי 'החיים הרגילים' ורווחת בנו התחושה שהכל צפוי (כולל נטייה כרונית לשכוח את "והרשות נתונה"). מעבר לפעולות השגורות והחזרתיות שלנו, המחשבות שלנו, מסתבר, אף הן חוזרות על עצמן באופן כרוני, ורובן הגדול הן דיירות קבע בבית התודעה שלנו. מעברים ושינויים מעצם טיבם מייצרים חידוש בכל הרמות שלנו, והתנועה שבחוץ משפיעה על אלו שבפנים. טוב שהחיים מפתיעים ובפריסת הכוכבים שלנו נפרשות הפתעות לא צפויות, מסעות ושינויים.

הגענו לטירו, העיר של שיווה, בדיוק לחג הפונגל – חג הפרות. קרני הפרות והבופאלו מקושטות בצבעים, בסרטים ופעמונים, וציורי הקולאם עולים על גדותיהם מרוב צבעוניות ויצירתיות. מורים רוחניים מהרבה קצוות תבל מציעים את מרכולתם תחת כל גג קש, ובתוך כל ההמולה והשפע והתנועה והצבעים והצלילים – מתפתחת גם איזו צלילות, איזו יציבות,  שמתהדהדת עם ההר הגדול.

החברים שלי כאן ממשיכים לנוע במעגלים ביקומם המקביל. המפגשים מתוזמרים בדיוק שאי אפשר לתכנן אותו,  ואף אחד לא מנסה. אנשים שחיים שנים בהודו, על הקו עם המערב, וכאילו מעולם לא נפרדנו, רק התעוררנו מחלום אחד אל תוך חלום אחר, ולא ברור אם שנתנו עמוקה יותר "כאן" או "שם". בכל אופן, אנחנו נפגשים בסטסנג בבוקר, באשראם אחר הצהרים, על ההר או בדרך אליו, ברחוב סתם כך ב"מקרה". חולקים שוב פיסות חיים ועדכונים. לפטרה שער לבן יותר והחיוך התרחב, לאנטה העיניים כחולות ונוצצות יותר, אנדריאס נראה שליו יותר, ויקטוריה טרופה יותר. לא משנה כמה רחוק נדדנו כולנו, נראה שהחברות והחיבה והאנושיות הפשוטה הם מה שכולם כמהים אליו, במיוחד אולי, אחרי חיים שלמים של חיפוש.  

ואתמול בלילה – פרדאקשנה: הקפת ההר בירח המלא. כבכל חודש, חצי מליון אישה ואיש סובבים יחפים את 14 הקילומטרים של חושך ואור, נכנסים ויוצאים במקדשים הקטנים שעל הדרך, משתחווים מול תשע נקודות הציון של הלינגם הפזורות סביב ההר, ומקבלים חוטים אדומים עם ברכה מהכהנים או עומדים בתורים העצומים לארוחת החינם שמציעים המקדשים. בצד הדרך פזורים דוכנים עם צעצועים קטנים, מחממי אזניים לערב, תכשיטים זולים, סאדוס שקוראים בכף היד  ובחורים צעירים שחורטים קעקועים למזכרת. 
בתוך ההמון הזה אתמול שמתי לב לראשונה לחוויה המוזרה כל כך – כל כך נוכחת וכל כך חמקמקה. חמש מאות אלף גברים, נשים וטף, צועדים כל היום, כל הלילה, המון צפוף שנע כמו גלים בים, שרים בדבקות או פוסעים בשקט, כולם באותו הכוון, והכל כל כך שקט. הדממה הזאת, שמורכבת ממלמולים, מנטרות לשיווה וטפיפות כפות רגליים על אספלט  עוטפת אותנו. אין לשער אותה לפי הנסיבות ואין דומה לדממה הזאת באף מקום אחר. הודו לה' כי טוב.