ספטמבר 2018

יצאנו למסע של שלושה-עשר ימים בקירגיסטאן, ארץ הפרא הקסומה של הנוודים במורדות הצפוניים של ההימאליה. המסע הרוחני משלב מסע חיצוני עם מסע פנימי: נדדנו בעקבות הקירגיזים, עם של רועים נוודים במרכז אסיה, שהינו ביורטות שלהם בטבע עוצר הנשימה של הרים מושלגים, ואדיות וקניונים צבעוניים, מדבריות ערבה, יערות אשוחים ואגמים אלפינים גבוהים, על דרך המשי שחיברה במשך אלפי שנים בין מזרח למערב.
התארחנו בבתי הכפר וביורטות ששימשו במשך דורות רבים את הנוודים בחדשי הקיץ, כשעלו עם עדריהם למרעה. במהלך המסע, כבמסורות העתיקות של לימוד רוחני, לימדנו ותרגלנו את פרקטיקת המיינדפולנס והעמקנו אל תוך עולמות תוכן רוחניים נוספים. שילבנו הליכות בטבע היפיפה וביום כיפור קיימנו ריטריט ליד אגם אלפיני עוצר נשימה שתמך בתהליך שלנו. בנוסף למדנו והתעשרנו בידע על התרבות המקומית המרתקת מפיו של המדריך הנפלא שלנו, יוחאי פרימק.

והנה כמה מילים ותמונות מתוך יומן המסע שלי בקירגיסטאן

חזרתי בימים אלו ממסע מרתק, משנה עולמות ועשיר בקירגיסטאן. נפלה בחלקנו הזכות ללמד וללמוד, ללוות ולעבור פיסת חיים יחד עם קבוצה עמוקה וחכמה ואמיצה של א/נשים בארץ יפיפיה ופראית, ארץ הנוודים הקירגיזים. במסע הזה חלו על כולנו תמורות עמוקות, משנות חיים ותודעה, שהזמן בדרכו היחודית בטח עוד יפרוט לנו אותן לפרוטות זהב של חיים.  

מהנוחות אל הנינוחות
מרכז אסיה. חלק נדיר של כדור הארץ שעדיין שומר על זהות אותנטית ועל טבע עצום ולא נגוע. הגענו לארץ גבוהה מאוד ובה אנשים עזים ומהירי חיוך, שחיים כמו פעם, כמו אבות ואימות אבותיהם ואימותיהם. במסע רוחני אנחנו נודדים הרבה, פנימה והחוצה, ועוד יותר כך בארצם של הנוודים. בכל יום אנחנו שוהים בטבע היפיפה, נודדים בין כפרים, אגמים אלפינים ופסגות מושלגות-עד. עדרי סוסים פראיים בכל מקום, מובלים על ידי רועה אחד זקוף, דוהרים לצד שלושת הרכבים שלנו משני עברי הכביש המשובש שחדשות לבקרים מתמלא ונחסם בעשרות כבשים שעושות את דרכן אל העמק. זה נותן לנו שהות לצלם ולצלם, כשבאוטובוס הקטן נשמעות הקריאות ״וואו!״ או – תראו תראו!״ וכמובן ה״מדהים!״ שמחליף או מסכם במילה אחת מנעד עצום של רגשות התפעלות, כמין שפה אחידה של חוויה שכולנו מבינים. עצי משמש פראי עומדים בשלכת בצבע בורגונדי וכתום-אש, זן בר שקיים רק כאן ומרהיב את הלב ביופיו. פניהם הפתוחות של האנשים, עיניים צרות כהות קבועות בפנים בהירות ועדינות, זקופי קומה, אנשים של פעם. שפתם המתנגנת, הסקרנות, הפתיחות והדרת הכבוד, כל אלה ועוד מנגנים בתאי הלב שלנו מוזיקה קירגיזית.
קירגיסטאן זו לא ארץ שמכוונת לתייר. השוני הגדול בין ההרגלים שהבאנו ״מהבית״ ובין החיים שנחשפו לנו ב״לא בית״ בטבע טהור ובראשיתי ובתרבות קדומה ושונה, פועלים עלינו כשיקוי פלא. מנעד הנוחות הצר יחסית של כולנו, שהוא מקובע בדרך כלל ודורש תנאים ספציפים, מתבקש להתרחב. ג'ון אודונהיו כתב פעם, שכדי לגדול צריך לדחוף כנגד משהו. ההתרחבות של כולנו מתחילה משם – מפגש עם טמפרטורות נמוכות בלילה מדברי, לינה על מזרונים באוהלי יורטה עם תנור עצים, סאונה רוסית אמיתית במקום מקלחת באחד ממחנות היורטות, ולפעמים שירותים של מדינה "מתפתחת" – שירותי כריעה נטולי אסלה (ומה עושים עם הברכיים?) אויר גבהים דליל שמאתגר אותנו בעליות, תפריט צמחוני לאוכלי הבשר… ועד המקום שלנו בקבוצה, מול אחרים, תפיסת העצמי שלנו. כל אלה מתבקשים לעבור שיפוץ והרחבה, וברוכה השם, מסכימים. וכשזה מתרחב בנו, הרי שמתחולל קסם. ראמש בלסקר, אחד ממורי האהובים, נהג להגדיר כך הארה – "נינוחה עם עצמך, נינוחה עם האחרים". הקשר בין נוחות ונינוחות מתחוור: כשמנעד הנוחות גדל בנו, הרי שהאיכות של הנינוחות מתרחבת בנו, אותה איכות אחריה אנחנו תרים לפעמים חיים שלמים. אז יכול להתקיים בנו אחד מגווני החופש שהבודהה דיבר עליו, להיות בנינוחות יחד עם ועל אף נסיבות החיים, מנעימות או מכאיבות.

אנשים שלא מצטדקים לקיומם
בכל יום אנחנו משכימים למדיטציה ויוגה על הבוקר, ובהמשך היום מוצאים פינות חמד להתיישב ולהעמיק אל מסע חיינו, בלימוד ובתרגול, כמו שעשו א/נשים מקדמת דנא. את יום כיפור עשינו כריטריט על שפת ימה אלפינית חמימה, שנראית ומרגישה ממש כמו סיני, שקטה ועמוקה, רק כשמסביבנו פסגות מושלגות. התארחנו במחנה יורטות מיוחד שהוקם על ידי קואופרטיב של נשים קירגיזיות בעלות חזון ומעשה שהקימו בו מרכז רוחני. לנשים מקום של כבוד בתרבות הזאת. העם הקירגיזי מעריץ את קורמג׳אן, הגיבורה הלאומית, שהיתה המלכה האחרונה שלהם, שהנהיגה ואיחדה את כל השבטים הפראיים ובזכות תבונתה המדינית זכתה לאוטונומיה מהצאר. פסלי אבן שלה רוכבת על סוס מוצבים בכפרים הקטנים ומעוררים בנו שמחה. 
אחרי ימי נסיעה בנוף של טבע פראי ולא נגוע אנחנו מתארחים ביורטות מסורתיות על פסגות ההרים וליד האגמים, ובבתי משפחות רחבי ידיים. כך אנחנו פוגשים את התרבות הקירגיזית ברבדים רבים ומיוחדים: השפה, המנהגים, המאכלים, וגם השירים, הסיפורים, האופי המיוחד של העם הזה, שנשמר אותנטי אלפי שנים, וגם פלישות הצאר ואחריו רוסיה הקומוניסטית לא יכלו לו. חום הלב של הקירגיזים ועדינותם הרבה תומכים במסע הפרטי והקבוצתי שלנו. פגשנו "אנשים שלא מצטדקים לקיומם", פרפראזה על משפט של ימימה ומשהו מזה מחלחל לכולנו. אורח החיים הקדום של הקירגיזים נשמר עד היום – בחורף של מינוס 40 מעלות צלסיוס (!) כולם נשארים בבתים וישנים צפופים בחדר אחד. מה עושים כל כך הרבה שעות בלי אינטרנט? השאלה הזו מחליפה את כיוונה ל"מה קורה כשאני חי/ה לפי המקצב של הטבע?" בקיץ הגברים והנשים חולקים בשוויוניות את משימות החיים: רכיבה על סוסים, גז הצמר והכנת הלבד לשטיחים היפיפיים ולאוהלי היורטות, וכן, גם בישול.

רגעים-של-חסד
במסע קבוצתי אנחנו לא מספרים מראש מה מצפה לנו, מה מתוכנן, מה נפגוש, ממילא המציאות מפתיעה תמיד ולא מצייתת לתכנונים. זאת ועוד – אנחנו משתדלים לא להניח הנחות ולהכביד על המציאות, על מה שמוצאים. מרים, אחת המשתתפות, שיתפה אותנו בקואן זן שהלך איתנו בכל יום – ״מה אני מוצאת כשאני לא מחפשת דבר?״ ותרגלנו כולנו להפוך את ״מה בא לי״ – ל״מה בא אלי״. מצב תודעה כזה פותח אותנו בין השאר לשפע של הפתעות טובות, לרגעים-של-חסד. הנה כמה מהם. אחד מפתיע היה היופי המסחרר של השלג שצנח יום אחד בפתיתים רכים, הכי לא צפוי בעונה הזו של השנה, וכיסה את ההרים והמדבר הגבוה והכבשים והסוסים במעטה לבן ושקט, הופך את הכל למונוכרומטי. רגע חסד ארוך אחר כלל מסיבת תחפושות מצחיקה והזוייה במחנה יורטות הכי נידח, 100 ק"מ מגבול סין, ובעל המקום שהתאהב בנו, רגע לפני שעלינו על הרכבים הוציא ארגז עם תלבושות קירגיזיות מסורתיות והאיץ בכולנו באקט שמאני של קריאות התלהבות, שירה וריקודים לשנות דמותנו ולהטמיע עוד יותר את הקירגיזיות אל תוכנו. והנה עוד אחד. פתאום באמצע הנסיעה בכביש נידח בהרים הרכב שלנו עולה על אבן והנהג עוצר. אמצע שום מקום. הנהגים האחרים עוצרים גם הם אחרינו ומנסים לתקן עם מברג קטן את מה שנשבר. אין לדעת כמה זמן "זה" יקח. אנחנו יורדים ומתפרשים בשדה רחב הידיים, מול ההרים הגבוהים ומול כמה סוסים מופתעים שבאו לבדוק מה קורה. יוחאי, בן דודי האהוב, שהוא המדריך שלנו לנבכי התרבות והארץ הזאת, מומחה למרכז אסיה ודובר בין השאר קירגיזית שוטפת, מלמד אותנו את תנועות הריקוד של המחול המסורתי. מהרמקול הקטן שהבאנו איתנו בוקעים צלילי מוזיקה קירגיזית וכולנו שרים ורוקדים, מאושרים בתוך הלא-צפוי הזה, עד שהנהג מסמן לנו שאפשר להמשיך. נראה שהאושר הוא בין השאר לא לתת לתוכניות שלנו להפריע לחיים, לחיות שבנו, לשמחה.

תכלת השמיים
בין הכפרים אנחנו עוצרים בצידי הדרכים ליד בסטות של פירות אובליפיחה כתומים בטעם מנדרינה, שקדים קלויים של גרעיני משמש, אפרסקים עם טעם של פעם, פירות יער, זנים מפתיעים של תפוחים ואגסים, מילוני ענק מתוקים מתוקים ועשרות סוגים של דבש. שפע של דברים לא מוכרים, ואנחנו מתרגשים כמו ילדים ומדברים בתנועות ידיים עם המוכרות שמתרגשות עוד יותר מאיתנו ממראה פניהן בסלפי המשותף. 
הקירגיזים מחזיקים באיסלאם של מרכז אסיה, איסלאם פתוח, שוויוני, מעורב בדת הזורואסטרית ואפילו בטיפה בודהיזם, אבל בעיקר התמזג היטב בשמניזם טנגריסטי קדום שאלוהיו – 'תכלת השמיים'. "איזה שם מדוייק לאלוהים!" התפעלנו כולנו. והאלוהים הזו, תכלת השמיים, נפרשה מעלינו, עצומה, בכל יום, בגובה של 3,000 מטרים ויותר, והתחלפה בכל לילה בשמיים של שחור-עמוק זרועי מיליוני כוכבים. פלא היום וקסם הלילה.

מוקדש באהבה רבה ובהודייה עמוקה ל 20 האמיצים/ות שחלקו איתנו את המסע הזה, והסכימו לעבור "דרך קירות התוך" שלהם/ן ולהתרחב אל טבע-הבודהה שהם, ול'תכלת השמיים' ששמה אותנו על פני האדמה הזאת, ושתמכה במסע הפרטי והקבוצתי שלנו באינספור גוונים, שעזרה להשיל שריונים ומנעולים, לגדול אל מה שאנחנו יכולים להיות, ופתחה את ליבנו ליופי ולהוד, כמו גם לשמחת הקיום הפשוטה.