מסע בתוך מסע בתוך מסע
(A bit of English at the end)
אנחנו בעיצומם של חודשיים של הליכה בהרי הסיירה שבארהב (הולכים חלק משביל הPCT – קראתם את ״ווילד״?) ירדנו במשך יום שלם מהשביל אחרי כשלושה שבועות להצטיידות קצרה ומנוחה בעיירת המערב הפרוע ״אורן בודד״. כל מסע הוא רבוד רבדים, וזה הנוכחי – עוד יותר. 

שאלו פעם איש חכם אחד אם יש משהו שיכול לעזור לעולם. והוא ענה שכן – ״אם כל תייר יהפוך להיות עולה רגל״. כמה מילות שיתוף על עליה לרגל תרתי משמע, על אמריקה ועל המסע שלנו עד עכשיו. וקודם כל – א מ ר י ק ה.;

אמריקה האחרת
נחתנו בכוכב מקביל. אמריקה האחרת, זו של ג׳ק קרואק ואלן גינזברג ושל האנשים הטובים והפשוטים של פעם. להפתעתי ולאושרי האמריקה הזו חייה וקיימת מאחורי האמריקה הידועה בציבור, ואנחנו בה עכשיו. הזמן נוסע פה לאט במסילותיו. הגענו בטרמפ אחד ועוד אחד מלוס אנג׳לס, מפגשים עולמות מרתקים, ונחתנו באמצע שום מקום. עיירות מדבר בנות רחוב אחד, שריף, חנות מזכרות ובר עם זוג דלתות עץ נטרקות. תמונות של כל כוכבי מערבוני העבר על הקירות מלכסנים אלינו את הכובע ואת המבט. תהילת העבר חיה ובועטת ומהולה עד בלתי הפרד עם מרירות האינדיאנים שנגזלו מאדמותיהם ומחייהם. שמיים ענקיים פרושים מעלינו והרי הסיירה העצומים תוחמים משני הצדדים אותנו ואת הכביש האחד על משאיות הענק הצבעוניות שלו. נראה ששנות ה50 ושנות ה70 התערבבו יחד ונעצרו בעצלתיים, בחריקת בלמים ו״הוייסה״. 
ההפתעה הגדולה שלי פה היא האנשים עצמם. פתוחים, נכונים לעזור, מתעניינים וטובי לב עד מאוד. (מבחינתם יש את אמריקה ואת אירופה. אנחנו הראשונים שלהם מישראל, שהיא באירופה, כן?) כבר הפסקתי לספור את מספר מחוות הנדיבות המרגשות
כלפינו – אנחנו מגיעים בטרמפים ממקום למקום, וזרים ברחוב מתעניינים בנו ומציעים להקפיץ אותנו למחרת לתחילת השביל (חצי שעה של נסיעה מתפתלת בהרים), היפי בן 70 עם עיניים של ילד וחוכמה של מי שחי את ילדותו ברחוב עצר לנו לטרמפ בואן החבוטה שלו וצייד אותנו בתפוזים (פירות סופסוף!) ועצות טובות לדרך בנסיעה מצחיקה והזויה שכמו לקוחה משיר של בוקובסקי, שכנינו למוטל מרעיפים עלינו קופסאות אוכל מהיר ופחיות סודה, רק שניקח. המלצרית המבוגרת במסעדה, גדולת גוף עם שורטס ג׳ינס קצר וגופייה שחושפת זרועות מקועקעות מתרשמת מאוד מהמסע שלנו. אנשי הPCT זוכים פה לכבוד ולהנחות מיוחדות. ״שיהיה לך יום טוב, מותק ״, היא נוגעת לי בעדינות בכתף באחווה נשית, וממלאה לי שוב ושוב את כוס הקפה. וכמו פעם, כמה טוב ומפתיע, אף אחד לא מסתכל בטלפון הנייד שלו במסעדה או ברחוב. אנשים פה מסתכלים בעיניים. התאהבתי בעיירה הזו מעל הראש. רק השם – אורן בודד, lone pine… המקום מאוכלס אנשי שוליים שנשרו מהרשת, עם כל סוגי המבטאים, בתי עץ עם צבע לבן מתקלף, מוטל דרכים ואוכל מקסיקני משובח. הפקידה בדואר מכירה את כולם בשמותיהם וממילא זה נראה כמו הבילוי השכונתי – לפחות יש מזגן. מקסיקנים ואינדיאנים משבטי השושוני והפאיוט מתערבבים בהודים מגוג׳ראט ובאנשי הדרום בעלי המבטא המלוכסן (בנערותי גרתי תקופה יפיפיה בממפיס טנסי, ומאז שמורה לי חיבה מיוחדת ל״רד נקס״). 
מצאנו חדר אחרון במוטל נקי עם מזגן וחלון אל חצר מוזנחת. סוף סוף אפשר לתת לגוף מנוחה ולהתפנק במקלחת חמה וסדינים נקיים. יש. 
בנוסף לכל הסצינות ההזויות בלון פיין, בימים האלה מתרחש כאן אירוע אמריקאי משוגע נוסף – מרתון מחומש (!) מ״עמק המוות״ שלמרגלותינו עד תחילת הר הויטני. 200 קמ שאנשים רצים אותם בחום המטורף של המדבר, 44 שעות ויותר ברציפות, כשמשפחות
וחברים באים לעודד. אוי אמריקה… מי המציא אותך?

כמה מילים על המסע בהרים

נראה שההליכה בהרים היא רובד שמעמיק את שאר הרבדים, מאיר אותם באור אחר ומעניק להם משמעות מיוחדת. 
אני, איך לומר, לא ככ בכושר. יוגה על הבוקר, אפילו שנים, לא מכשירה אותי להליכה כזו. ואולי דבר לא יכול להכשיר אותנו, אלא רק הדבר עצמו. 15 קמ ויותר ביום של הליכה בהרים בכל מזגי האויר, עם תיק גב כבד מלא ציוד ואוכל לשבוע-שבועיים. די מהר מסתבר לי שמסע הליכה בהרים מערב מעט זמן מישור והרבה זמן עליות וירידות. ״כל הר לבסוף נגמר״ אני שומעת את עצמי אומרת לעצמי, כשאני נוכחת בבהירות חדה שכל מחשבה תועה על ״מתי נגיע״, ״מתי תיגמר העליה״, ״מה נאכל בערב״ או ״כמה מעברי הרים כבר עברנו״ מכבידה עלי כמו עוד אבן בתרמיל. רק הצעד הזה. רק הצעד הזה. רק הצעד הזה. בגובה 4000 מטר ויותר ואחרי יותר מדי קמ אין לי מקום לאבנים מיותרות. כל נשימה לא מובנת מאליה ותאי הגוף והנפש מגלים את תוכם החבוי, אמיתי ומפתיע. 
אנחנו נעים בין אגמים אלפינים קפואים (המקלחת היומית) וסופות ברקים, רעמים וברד בגודל גולות ענק שנמשכות שעות. אין איפה להסתתר. בגובה כזה ההרים חשופים מעצים. רק להמשיך לרדת בכל המהירות , קפואים ורטובים, ולקוות שהברק הבא יכה רחוק יותר. רוב האנשים שאנחנו פוגשים בדרך הם אמריקאים, 
וכולם מברכים את כולם באדיבות ומראים זה לזה מחוות של טוב לב שקיימות רק בחלומות על עולם מתוקן יותר. 
במסע מפרך שכזה הטוב הפנימי שבכולנו הוא זה הזורח דרך סדקי הקושי וההתמודדות. כמה טוב לחוות את זה שוב ושוב.

העליה להר ויטני
ההר המיתולוגי, הגבוה ביותר בארהב מתנוסס ענק וחדצוקים מעל הכל, כמו אלוהים אחד גדול. אם תפגשו את אלוהים בדרך, לא תטפסו עליו? וכמו הרבה פעמים, לא התכוונו ובכלל טיפסנו עליו במקרה, רק כי בחור נחמד אחד שעצר לנו טרמפ להצטיידות
קודמת שבוע קודם אמר לי – ״אל תפספסי את ההר הזה. זו חוויה רוחנית עצומה. אני עכשיו כמעט בוכה כשאני מדבר עליו״ והדמעות שלו שנשרו באמת, ולא כמעט, שכנעו אותי. אז עלינו, והוא צדק. 
התחלנו את העליה בלילה. היו הרבה רגעים משוגעים ומפחידים ומרגשים בשביל הצר בין תהומות ולילה עם שקט שחור ועמוק מנוקד אלפי כוכבים. אחד מהם, כשהסתכלנו למטה לראות את טור האנשים שעושים דרכם כמונו בחושך אל הפסגה, גחליליות קטנות מתפתלות בין השבילים. הצטרפנו באחת לאחווה של מבקשי היופי וההוד והמשמעות, אחרת מה עוד מניע את כולנו להמשיך לטפס עוד ועוד, לילה שלם כשכל נשימה היא ״אוי״?
בלילה הזה, מצעד לצעד, הרגשתי איך יותר ממני עצמי הגוף הוא זה הרוצה לעלות אל הפסגה. כאילו החומר ממנו עשויים הכוכבים ופסגת ההר והדרך המתפתלת פועם בתאי הגופנפש שלי ומושך אותי למעלה, למעלה, למעלה.
לגוף יש דרכים משלו לומר ״את זה אני אוהב״. גם כשהאהבה הזאת משוגעת, גם כשהשרירים דואבים אחרי ימים ולילות של הליכה, כפות הידיים קפואות והפנים לוהטות מקור. וההפתעה הפרטית שלי – למרות מה ש״ידעתי״ על עצמי, משהו בי ממשיך ודוחף בכוח לא-לי אל הפסגה, אל אור הזריחה שעולה משם וצובע את גג העולם בורוד כתום וכחול רך. אז עליתי. והנה, פתאום הצעד האחרון. הגענו.

Tracking the PCT trail for two months and now off the trail for a few days for re-supply in the dreamy little town of Lone Pine. 
So far it’s so beautiful and challenging and so surprising. Went up mount Whitney and down to tell It’s marvels. Fell in love with America and these people, mostly Americans, that are walking it too with us, in love with nature, sniffing the hidden meaning in this crazy climb and are willing to put up with so much hardships just to re-connect to what is good and true in us all, our innate goodness. Countless acts of kindness and generosity are paving our path so far. People offering us rides, food, good advises, a helping hand. Happy to join the fraternity and sorority of women and men of this earth and walk its mountains- [ ]