והנה עובדה. הזחל הופך לפרפר בתהליך מופלא שקורה אלפי פעמים ביום. יום בהיר אחד הזחל נעצר על עמדו, ומתחיל לטוות קורים עדינים סביב עצמו. כשהפקעת מושלמת, הוא מפריש חומר שממיס את עצמו. אם היינו פותחים את הפקעת ברגע זה היינו מגלים נוזל צמיגי ירוק-שחור. מתוך העיסה המשונה הזו מתגבשת חיה אחרת לגמרי, כזו שיש לה כנפיים יפיפיות והיא מעופפת באויר. פרפר. "פשוט הירגעו וביטחו בתהליך" טבע מורה המדיטציה ראם דאס את מטבע הלשון המוכרת. אבל אם זה היה תלוי בנו, היינו כבר בתגובה עצומה של חרדה והתמרדות עוד בשלב הזחל. קודם כל, מה פתאום לעצור? אנחנו לא ממש אוהבים שינויים. תנו לנו להמשיך ולרוץ במירוץ העכברים המשונה לו אנו קוראים "החיים שלנו" ונרגיש שהכל כשורה. דבר שני – להמיס את עצמנו? זה כבר עניין מסוכן. מי לידינו יתקע שנצא מזה בחיים? שנצא מזה טוב? לא, עדיף להישאר זחלים בטוחים שאוכלים עלים כל היום. אבל זהו, שזה לא ממש בידינו. קוראים לזה החיים.
כאשר אנחנו מאובחנים כלוקים במחלה קשה, אנחנו נשאבים באחת לאורח חיים שונה מזה שהורגלנו בו, שכולל ביקורים תכופים בבית החולים, המתנות מורטות עצבים לתוצאות של בדיקות, התמודדות עם גופנו המשתנה והכואב, ועם התודעה שלנו שאחוזה באובססיה של מחשבות של אימה וחרדה. מה שהיה מובן מאליו, כמו הליכה למכולת או להסיע את הילדים לחוג, הופך להיות מטלה מאתגרת עד בלתי אפשרית. קשה למצוא את השקט שבפנים כשהתודעה נסערת, כשאנחנו "מיטלטלים בין גן עדן וגיהנום" שנקבעים לפי תשובות הרופאים, וכשאנחנו עומדים מבולבלים מול שלל של תוצאות ונתונים ושפע של עצות סותרות וכולם קשורים ישירות לאיכות חיינו ולאריכות ימינו. עם זאת, דווקא למצב הזה יכולים להיות יתרונות גדולים. זו יכולה להיות הזדמנות פז להתעוררות, כזו שטעונה באנרגיה הגדולה של הפחד מהמוות כמו גם באנרגיה הגדולה של ההשתאות מהחיים. השאלות הגדולות של החיים נעשות דחופות הרבה יותר כשאנחנו מוצאים את עצמנו עם הגב לקיר, מה שגורם לרבים מאיתנו לחוש יותר בחיים מאי פעם ולפיכך לנקוט פעולות ולעשות מעשים שלעולם לא היו חולמים לעשותם קודם לכן. מדיטציה למשל.
איזה חתול אנחנו?
דון חואן, השאמאן האינדיאני, מספר על שני חתולים שנלקחו להרדמה סופנית. החתול האחד היה מפונק וטוב מזג, והלך ללא מחאה אל סופו. החתול השני, שבאופן פלאי חש בסכנה המתקרבת, נדרך, וברגע המתאים קפץ והשתחרר מהזרועות שהתכוונו להוביל אותו אל מותו. חתול זה נעלם בין הפחים, לחיים של הרפתקאה מסוג אחר מזה שהכיר עד כה וביכר, בהחלטה אינסטינקטיבית, את החיים הלא ידועים כחתול רחוב על פני המוות. נדמה שברגע מסויים, כשאנחנו מקבלים את הבשורה על היותנו חולים במחלה קשה או על מותנו הקרב, אנחנו עשויים להגיב באחת משתי התגובות הללו. במקרה שאנחנו מחליטים לזנק מבין הזרועות הנוחות אל הלא ידוע, עשוי לבעור בנו יצר הסקרנות ומיפוי הטריטוריה הלא מוכרת פתאום, הקרוייה החיים והמוות. זוהי תחילתו של החיפוש, שבמובן מסויים לא מסתיים לעולם.
הבודהה לא מצא כל הבדל בין אנשים חולים ובריאים, זקנים וצעירים, נשים או גברים. כולם, אמר, מועדים לסבל, לאי-נחת, לחוסר סיפוק, ולתחושה הבוערת שהחיים הם בעיה שיש לפתור אותה. תחנות קבועות בחיינו מספקות לנו את הסבל הזה: ייסורי הלידה, המחלה, הזיקנה והמוות, אם נזכיר את הראשיים שבהם, כמו גם השהייה במחיצת דברים ואנשים שאנחנו לא מחבבים במיוחד, או הפרידה מאלו שאנחנו דווקא מעדיפים להיות איתם. פעמים רבות אנחנו עומדים מול הניסיון לפתור את סבלנו עם סט ידוע מראש של עקרונות פעולה. נדמה לנו ששליטה, החזקה וארגון בלתי פוסק של פרטי עולמנו באופנו שיתאים לפנטזיה שלנו מהווים את התשובה. אבל הפנטזיה כידוע לעולם אינה מתממשת שכן האושר אינו שורה לנצח בחיינו, גם אם עשינו את כל הדברים הנכונים, סידרנו את חיינו כמו שצריך וענינו על כל רשימת המטלות שנדמה לנו שהוטלו עלינו פעם. באופן פארדוקסאלי, דווקא כל ה"טריקים" שלנו, השליטה, הלחץ המתמיד והתנאים שאנו מציבים לאושרנו הם אלה שמעכבים אותו, מעצימים את סבלנו ועשויים להחריף את מצבנו. המצב נהיה חריף עוד יותר כשאנחנו מוצאים את עצמנו בקטגוריה המבהילה של לוקים במחלה קשה.
כאנשים חולים אנחנו עשויים למצוא את עצמנו מבודדים, מנותקים מקבוצת השווים שלנו או ממשפחתנו, מאבדים באחת את הזהות שלנו ומאמצים ככורח זהות חדשה, זהות של חולה. הזהות הזו מגיעה עם ריטואלים שעד כה היו זרים לנו, עם שפה חדשה ועם קבוצת התייחסות חדשה. אחרי ההלם הראשוני אנחנו עשויים למצוא את עצמנו מנסים להסתדר איכשהו בפלנטה האחרת וכמהים עד כאב לחזור למצב הקודם. התודעה עסוקה תדיר בגעגוע ובהשוואות למה שהיה בעבר, ומייצרת תסריטים קשים לגבי מה שיקרה בעתיד. בזמנים שכאלו עשויות לעלות שאלות רבות, חלקן מטאפיסיות כמו מהי משמעות החיים, וחלקן פרקטיות, כמו איך להתמודד עם הכאב העז בבטן, עם החרדה הבלתי נסבלת בתור לבדיקה או עם מותנו הצפוי. לפעמים זה עשוי להוביל אותנו לתחושות קשות ומתמשכות של אבל, דיכאון וחוסר מוצא.
אז איך מדיטציה יכולה לעזור?
"כמו שהפנינה היא תגובת הצדפה לסבל… החול הוא דרך חיים לצדפה. אם אתה רך ועדין ומוכרח לחיות על הקרקע החולית של האוקיינוס, יצירת הפנינים הופכת לצורך". כך כותבת נעמי רמן בספרה 'ברכות סבי'.
הכאב, כידוע, הוא בלתי נמנע. הסבל, עם זאת, אינו הכרחי. אפשר שבמקום התגובה השכיחה שלנו לסבל, תגובה של פחד, בלבול ומצוקה, שהדיסק שלנו ינגן מוזיקה אחרת לגמרי, נעימות של פתיחות, שלווה, רוחב לב, חמלה והבנה. "החלפת הדיסק" עשויה להיות אפשרית דרך פיתוח התודעה, או אמנות המדיטציה.
אחד הדברים הראשונים שעשויים לקרות לנו במדיטציה היא ההבנה שיש בנו יותר ממה שנראה לעין. מה שנראה לעין זה קודם כל הגוף שלנו ואחר כך הזהות שלנו. במדיטציה אנחנו מתבוננים על הנשימה שלנו, כמו גם על הגוף וכאביו, מצבי הרוח המשתנים שלנו, המחשבות שלנו וכל התכנונים לעתיד או זיכרונות העבר כמו אמא רחומה שמתבוננת על ילדה היחיד משחק בצעצועים שלו. פעם הוא משליך את התוף ופעם מחבק את דובון הצעצוע. האמא יושבת בשקט ומתבוננת עליו, ללא שיפוטיות או משוא פנים, בחום ואפילו בידידות. כשאנחנו מתבוננים באופן כזה על המתחולל בנו, גדלים הזמנים בהם התודעה שלנו, שרגילה לקפץ באובססיה בין אובייקטים מנטאליים שונים, עשויה להירגע ולשקוט ואנחנו עשויים להיפתח לשקט שממנו ניתן להתבונן גם על הרעש באיזון ובלב פתוח. ההבנה שהעומס בתוכנו הוא לא אנחנו ואפילו שהגוף הזה שאנחנו רגילים לקרוא לו "שלי" הוא לא בדיוק שלנו מתחילה לחלחל, ועימה הקלה עצומה לגלות שאולי אפילו הזהות החדשה שאימצנו לנו בלית ברירה, זהות החולה, היא לא כל הסיפור שלנו.
מה יקרה שם
אין לדעת כמובן במה ניתקל ואת מה נפגוש, אבל אנחנו יכולים ללמוד מחדש את האופן בו אנו פוגשים את הדברים. במסורת של הויפאסנה העבודה עם כאב וסבל מערבת חקירה אמיתית של התחושות הקיימות ושל ההשלכות וההזדהויות שלנו, לימוד של התייחסות אחרת לכאב, פיתוח איזון וקבלה, כמו גם היווכחות בשמחה, ברכות, באהבה ובחופש שקיימים בנו, תרופות-נגד לכעס, לטינה, לפחד ולחוסר הביטחון שבנו. אנחנו נפתחים לאפשרות לפתוח את ליבנו לעצמנו ולאחרים, לקושי כמו גם לשמחה, ולמעשה הראדיקלי והאמיץ של התיידדות עם עצמנו. במהלך הקורס אנחנו מבררים יחד נושאים כמו איך ליצור אינטימיות עם עצמנו ועם החוויה, איך למצוא מקלט ברגע ההווה ומנוחה בו ואיך להיות שותפים לחיינו ולא הקורבנות שלהם. חשיבות רבה ניתנת למפגשים בקבוצות קטנות עם המורים, המאפשרים לאוורר את החוויה, לחלוק, להקשיב לאחרים וכן, גם הרבה צחוק והקלה. השיחה בקבוצה עוזרת להקטין את ההכחשה וההימנעות שמוסיפים לסבלנו. מה שמתחיל כבד ונראה בלתי אפשרי, הופך להיות חקירה עומק סקרנית ומשותפת אל תוך נושאים המוכרים לכולנו, ותובנות חדשות עשויות לצוץ לגבי חיינו. בקורס משתתפים גם מטפלים ובני משפחה, ודי מהר אנו עשויים להיווכח שכולנו חולקים את אותם ה"שדים הפנימיים", את אותן השאלות העמוקות ואת העובדה שכולנו עוברי-אורח במסע המופלא של החיים.
'עמותת תובנה', המארגנת קורסי מדיטצית ויפאסנה, מקיימת מידי שנה קורס כזה בו מלמדים סטיבן פולדר ולילה קמחי.
הקורס המאורגן ב'תובנה' ניתן ללא תנאי, במסורת הבודהיסטית של נתינה ושירות לזולת והמורים והצוות מציעים את הקורס במסורת זו. זוהי הזמנה חמה לכל מי שמוצא את עצמו מתמודד עם השאלות הללו, והזדמנות נדירה לצאת אל מרחב מוגן, תומך ומלמד, לשהות במחיצת אנשים שחולקים דמיון ביוגראפי בנושא, ואולי גם כמה הבנות מקילות ומשחררות אודות החיים, אודות המוות.
למעוניינים ללמוד עם לילה קמחי מדיטציה ובודהיזם הכנסו לקישורים: ריטריטים, קורסים, קבוצות מדיטציה וליווי אישי
אהבתי מאוד את הדימוי של הצדפה עם החול שיוצרת פנינה. תוכלי להסביר יותר את הנמשל של הדימוי?
בשמחה. החול נמשל לדברים שמכאיבים לנו ופוצעים אותנו. במקום להפוך מרירים, נרגנים או סתם "מלאי חול" הצדפה הופכת את המכאיב לפנינה. כך, דווקא הדברים שקשים לנו יש בהם את הפוטנציאל להפוך לאבני החן של חיינו.
כל טוב
לילה