אנגליה: ריטריט-עצמי. פלך דבון השליו והירוק

ימים ארוכים, לבנים, כמו בקיץ קרני החמה. שלוות בדידות גדולה על מרחב הנהר. המילים האלה כל כך ברורות כאן, בסלף ריטריט באנגליה, באחד הפלכים של מחוז דבון השקט והירוק, ובמיוחד ההמשך – לבבי התרגל אל עצמו. אנחנו גדלים בריטריט כמו שילדים גדלים בשינה. ה"לא לעשות כלום" המוחלט הזה, מתוכו מפציעה וזורחת התפתחות גדולה ורבת משמעות, לנו, ולעולם. התרגלות הלב אל עצמו זו ברכה כל כך גדולה.
כמו ת'ורו שהתבודד שנתיים מחייו באגם וולדן, מתבוסס באושר גדול של אי-עשייה ובגילויים שצמחו משם, ריטריט מדיטציה מאפשר בין השאר למקצב האישי להחשף לנו, על הרקע הארוך והלבדי של כאן. הקשר בין העשיה, או אי-העשיה הפשוטה והיחפה הזו, ובין תובנה שמשחררת הוא באמת חידתי. חכמי האנושות ידעו את זה והציעו את זה הלאה, והנה, עובדה, זה עובד גם לנו. המיינד הנקי, אמר הבודהה, בדיוק כמו פיסת בד נקייה, יכול לספוג ולהבין את הדהרמה. את עומק התורה שמכוונת אל החופש, סוחפת אותנו מה'עצמנו' הקטן אל הגדול.
מראת היופי המשתנה-תדיר, העצים הגדולים נעים ברוח, הפרחים כמו מאירים מבפנים כשהם נשענים לצידו של פסל הבודהה השחור. בזמנים מסויימים אפילו האבק על החלון נראה לי יפה. ומה הוא יופי אם לא התנועה הפנימית שלעולם אי אפשר לדעת אותה עד תומה, כשמתאפשרת כשהסלף נהיה שקוף לרגע, וגם ההפך – ראיית היופי גורמת לשקיפותו של הסלף. ועוד אכתוב על יופי בהזדמנות אחרת.
התודעה נחה. הפופקורן הקופצני שניתז בה תדיר בתנועת המשיכה-והדחיפה נח על מקומו, נאסף ונעלם. המעיין החם של האהבה, של החמלה הפנימית מבעבע לאיטו. הלב מלא במשהו שלא ניתן לדבר עליו. העולם כולו הופך חי, כמו ישות של ממש. ואז אנחנו עשויים לגלות גם שהישות הזו טובה היא מיסודה. איך אנחנו נראים מנקודת מבטו של "עולם טוב-לב"?  ומה הוא חושב ומרגיש כלפינו?
והרי יותר מדי זמן-חיים אנחנו מבלים בסרט של המיינד הקטן העסוק תדיר ברצונות ובצרכים שלנו, שמונע על ידי מערכת הפעלה מוגבלת שמפרשת את העולם: "או שאתם איתנו או שנגדנו" (ע"ע בוש האב). תנועות המשיכה והדחיפה בתוכנו מתבטאות בעולם ויוצרות כאוס וכאב פעמים רבות, והחיים הופכים להיות צרים כמו מנהרה בעלת קירות עבים. מול זה עומדת לנו האפשרות לצאת מהקירות הצרים והמצרים אל המרחב, ואולי לחיות את החיים מנקודת מבטו של העולם, לא של הסלף. סוג של מתכון לחיים מאושרים.
כל החברים שלי בריטריט מתכנסים בערב אל חדריהם הקטנים, שהיו פעם קיתוני הנזירות שחיו כאן ועכשיו קבורות במקום. כבר שנים שאנחנו נפגשים פה באקראי, בזמן שמחוץ לזמן, בטריטוריה של אף-אחד במיוחד. איכשהו בלי לדבר אנחנו יודעים את השמות זה של זו, מכירים בלי מילים את עומק הנשמה, ולפעמים אפילו יכולים לזהות מי עובר מה. "כל מי שתפגוש נלחם בקרב שאין לך מושג לגביו. היה טוב-לב תמיד", אמר ההסטוריון והסופר לונגפלו. שעת ערב מאוחרת והאור עדיין כאן זהוב ונקי, בצפון הכדור הזה. כל אחד ואחת מאיתנו מצוי בזמנים שונים במפגשים בלתי פוסקים עם העבר והעתיד, עם הדמיונות והשדים שלנו, עם שושלת האמהות והאבות, המורשת התרבותית, הפרשנויות וההשלכות שלנו לגבי מה שמתחולל ברגע הזה. עם כל היקומים האלה כל אחד מאיתנו יושב, איש-אישה על כריתו, באקט אמיץ ולא ברור בכלל: מדיטציה. מדי פעם שקט משתרר, נוגע בהכל באצבעות רכות, מבהיר, מעמיק וחושף את התצורות הגאולוגיות הקדומות שבנו, את הקשרים בין הדברים, וההיחלצות קורית, נחשפת בין קרעי העננים ומציגה את עצמה ברורה כשמש בצהרים. הכל מתקיים, וחדל ומפסיק ושב ומתחיל, ודבר אינו נפגם מההשתנות הזאת, ודבר איננו חסר. תכני ההשתנות אינם משאירים עקבות במעמקי השמיים הגדולים. מיהו זה המחליט לקום מהכרית? העולם הוא שמחליט.
הנה הרוח נרגעה בעצים הגדולים. הנה העצים הגדולים נרגעו ברוח. ארנבונים על הדשא וציפורים על עפאי העצים, יוצרים להם את עולמם שלהם, שאנחנו בו 'האחרים'. הפרות הגדולות באחו ליד גועות שעה ארוכה. יצור גדול כל כך, ומתקיים על עשב בלבד. השפה הסודית של העולם נשמעת ברור יותר בשעת בין השמשות שכזאת. ורק נדמה לי שאני לא מבינה. משהו בי מבין טוב מאוד, רק אין לזה מילים. ואולי השתיקה מדברת את זה הכי רהוט.
מסע ברחבי העולם מחדד לי את הקשר  ביני, לבינינו, לבין העולם. המורה הנפלאה ג'ואנה מייסי כתבה על זה כבר לפני עשור בספרה המצויין – "העולם כמאהב, העולם כעצמי" (שלמיטב ידיעתי עדיין לא תורגם. מישהו?). בבריסטול, בדרך חזרה לגרמניה, לברלין. החברים שלי בXR  – תנועת ה'מרד בהכחדה' שגם אני חברה בה, חוסמים את הגשרים והרחובות. הגעתי לשדה התעופה הרבה קודם, כדי לא לאחר לטיסה, ומשהו בי נחלק לשניים – חלק אחד רוצה להצטרף ולהפגין, והשני רוצה להגיע ליעד "שלי" לפי התוכניות "שלי". אני מהרהרת בכך ששינוי מערכתי צריך שינוי עומק גדול מאוד בתודעה. קשה, מתוך המערכת, שתומכת בעצמה באינספור דרכים ושיטות, לעשות את קפיצת התודעה הזו, שקורית כשיש שוק גדול, או לחילופין כשיש ריאליזצית-פתאום שנוחתת עלינו, הכרה במה שקורה לכוכב הלכת הזה, דרך הזדחלות פשוטה של עובדות ורעיונות עד לנקודת המסה הקריטית בה הכל משתנה.