במסעות הרוחניים איתנו אנחנו משלבים את החיצוני והפנימי: המסע דרך ארצות חדשות, נופי טבע ונופים אנושיים, תרבויות, שפות אחרות ומנהגי המקום, משתלבים עם לימוד רוחני מעולמות התוכן העמוקים של הבודהיזם, מיינדפולנס והתורה העיקרית באיזור זה:  מסתרי תורת האי-שניות.  זמנים של דממה והתכנסות פנימה מתחלפים בזמנים של שיחות דהרמה ושיתוף בקבוצה, יחד עם תרגילים שונים, מדיטציות יומיות […]

מה מילים ותמונות מהעלייה לרגל האחרונה שלנו, עם קבוצה לומדת ומתרגלת. מסע וריטריט בדרום הודו שהסתיים זה עתה.  

מה בין 'כאן' ובין 'שם'?

אני יושבת מול הים הערבי במפרץ של מומבאי הרקוע כסף. השמיים מעליו באותו הגוון, שעת בוקר מאוחרת וקבוצת האנשים שהיתה איתנו במסע, ושהפכו יקרים כל כך לליבנו, עושה את דרכה עכשיו לישראל. עלי עץ הבודהי (פיקוס סנקטוס), שצורתם לב רוחפים ברוח הקלה. עשרים ומשהו מעלות, נעים. כאן השמש לא קודחת בנו חללים מסנוורים כמו אור התכלת העזה בזו הקרוייה ארץ ישראל. בחקירה מתמשכת של הבדלים בין "כאן" לבין "שם", עולות תובנות ברורות כמו הירח המלא. "אני כבר מאתמול חושבת על מחר", אומרת לנו אחת החברות וכולנו מתגלגלים מצחוק, אבל יודעים היטב למה היא מתכוונת: תנועת החרדה המוכרת שבבסיסה הכמיהה – שלא יגמר לעולם היופי והטוב הזה שחווינו, במה שקרוי עכשיו. 
רק שלשום שטנו לאי אלפנטה על פסלי הענק שהתגלו בהם של פנים ודמותו של שיווה, כשמעלינו רוחפים השחפים קרוב קרוב ואנחנו מתקדמים בקצב תעופתם, תחת לכנפיהם. לכמה רגעים היקום הפך הולוגרפי, ואולי רק חשף את טיבו. רק לפני כמה ימים עוד ריחפנו ביקום מקביל, שבו החוקיות מתנהלת אחרת והזמן והמרחב מתקדמים במקצבים אחרים. אז מה ההבדל בין כאן לבין שם? בין ללכת ובין להגיע? ומה משתנה ומה נשאר אותו דבר?

חזרנו מארמניה. אני לא חושבת שאמרתי את המילה: וואו!" כל כך הרבה פעמים ברצף כמו במסע הזה. מסע מעל ומעבר. תרבות עתיקה, ארץ מלאת טבע לא נגוע. עצי שזיף, דובדבנים, משמשים ואגוזי מלך ומותר לקטוף בשפע. נחלי מים זכים ופרחי בר מעטרים את השדות ואת היערות. מסע חיצוני מפעים דרך יערות עד מלאי דובים וזאבים, ומנזרים מבודדים חצובים בסלע ובהם מערות שנחצבו במיוחד כך שהאקוסטיקה בהן מאפשרת את שירת ההתעלות הזכה ביותר. מעגל אבנים עתיק מלפני 14,000 שנה – אבנים מדברות בשפה צלולה, עדינות האנשים וזקיפת הקומה שלהם, וכל כך נגעה בי הנחת. גברים מטיילים יד ביד ברחובות הרחבים של יארוון, עיר הבירה, שכמו יצאה מהספר ״הערים הסמויות מן העין״, מוזיקת פסנתרי כנף ותופים עתיקים במקצב החיג׳אז ממלאים את בתי הקפה, לצד בניינים אדומים מפוארים מאבן טוף געשית, כיכרות וגנים. אבל העיקר – המסע הפנימי שעברנו כולנו, 26 אנשים, שניים ארמנים, אחת דרוזית, אחת תורכיה והשאר ישראלים, כך קוראים לנו. ומתחת לכינויים האלו – א-נ-ש-י-ם. שכבות של שנים נמסו ארצה במהירות האור ובבירכת האהבה. שתי חברות אהובות לדרך קיבלו שם חדש. זוג נשים נפלאות בחרו לקיים את טקס החתונה שלהן איתנו, מול האררט. עומק החוכמה הבודהיסטית והמדיטציה, ההרמוניה והתמיכה, לצד המגוון והעומק האנושי, רוממו את כולנו גבוה גבוה, לגובה ימת סוואן האלפינית ויותר, שני ק״מ מעל פני הים, וכמה שנות אור אל תוך מה שמתאפשר לנו כשאיכויות הלב מתמלאות ומתחילות להוביל את מה שקרוי ״החיים שלנו״. התאהבתי. ארמניה – תודה.