בשנים האחרונות אני מלמדת במרכז הבודהיסטי פאואנהוף שבגרמניה, שליד דיסלדורף, על גבול הולנד.  קארמה מעניינת, להפגש עם חבורת גרמנים זרה ברובה, ומהר מאוד לחוות את האחווה האנושית בינינו, את חום הלב, את החיבור הפשוט ובעיקר את הגורל המשותף שלנו כבני אדם. בית האחוזה העתיק בו התקיים הריטריט,  היה שייך מאות שנים למשפחה קתולית. רצפות אבן וקירות עבים, אח מבוערת בחורף והאוכל הכי טעים ונדיב שמוכן טרי ואורגני במקום.  אולם המדיטציה עם רצפת העץ שלו עשוי חלונות גדולים ומשקיף לשדות ועצים גבוהים במרחק, פסלים גדולים של בודהות ובודהיסטוות מציצים בין הוורדים ובעיקולי השבילים, ואפילו גומפה ענקית מאבן שיובאה מנפאל עומדת שם. שקט של אירופה עם טעם של טיבט והרבה מאוד יופי. אנשים עברו באומץ בתוך מנהרות נפשם, ויצאו חזקים וקלים יותר, טובי לב וחופשיים יותר. במפגש הסיום של הריטריט האחרון ב2019 פתאום סיפר לכולנו מייקל, הבעלים של המקום, שבתקופת המלחמה העולמית השנייה המשפחה שהיתה מאוד דתית החביאה יהודים בעליית הגג. ולא רק כמה בודדים, אלא מאות אנשים. מסתבר שאחוזת פאונהוף היתה מקום של מעבר, בו החביאו את היהודים הנמלטים שהיו ממשיכים ממנו בעזרתם של אנשים טובי לב, מקווים להגיע לשוויץ או לספרד. כל העובדים בשדות ידעו, וכשהיה מגיע פטרול לסיור, על סמך חשדות או הלשנות, דופקים על הקירות ומחפשים את מקום המסתור, כולם הכחישו ושיתפו פעולה בהסתרה ובהצלת החיים. המחיר של ההתגלות היה כמובן כבד – מוות של כל בני המשפחה והעובדים במקום, או לחילופין שליחה למחנות ריכוז או למחנות עבודה. אבל שנים ארוכות וקשות עד תום המלחמה, בעוז לב ובחמלה עצומה, כל הגרים שם שיתפו פעולה עם החיים.

השהות שלי באשראם של אמה בשני חודשי הקיץ הייתה מלאה במפגשי לב, בתזוזת יבשות, בשמיטת המוכר ובהטמעה של החדש והזר, והכול בתוך גשמי המונסון; דקה הליכה מהנהר, מאגמי המים הרבים ומהים שסער תמידית, גליו הגבוהים מתנפצים על סלעי ענק. הכול מוקף ומוצף במים, עד שנראה כאילו החליט העולם להיכנע ולהתמסר כל כולו ליסוד המים שבו. מונסון בדרום הודו, בנקודה הכי דרומית כמעט בתת-יבשת הזאת; זה אומר מזג אוויר בצבעי מים של חום, חאקי, ירקרק חום, אפור חום. הכביסה אף פעם לא מתייבשת עד הסוף, וריח דק של טחב עוטף את הכול. מספר פעמים ביום האוויר מתחמם באחת, השמים מתקדרים, והבגדים נדבקים לעור. ואז בתוך שניות, בקול רעש אדיר, נשבר עלינו ענן, מסך סמיך של מים מכל הכיוונים. אין לאן להימלט.

והנה עובדה. הזחל הופך לפרפר בתהליך מופלא שקורה אלפי פעמים ביום. יום בהיר אחד הזחל נעצר על עמדו, ומתחיל לטוות קורים עדינים סביב עצמו. כשהפקעת מושלמת, הוא מפריש חומר שממיס את עצמו. אם היינו פותחים את הפקעת ברגע זה היינו מגלים נוזל צמיגי ירוק-שחור.