חזרנו מארמניה. אני לא חושבת שאמרתי את המילה: וואו!" כל כך הרבה פעמים ברצף כמו במסע הזה. מסע מעל ומעבר. תרבות עתיקה, ארץ מלאת טבע לא נגוע. עצי שזיף, דובדבנים, משמשים ואגוזי מלך ומותר לקטוף בשפע. נחלי מים זכים ופרחי בר מעטרים את השדות ואת היערות. מסע חיצוני מפעים דרך יערות עד מלאי דובים וזאבים, ומנזרים מבודדים חצובים בסלע ובהם מערות שנחצבו במיוחד כך שהאקוסטיקה בהן מאפשרת את שירת ההתעלות הזכה ביותר. מעגל אבנים עתיק מלפני 14,000 שנה – אבנים מדברות בשפה צלולה, עדינות האנשים וזקיפת הקומה שלהם, וכל כך נגעה בי הנחת. גברים מטיילים יד ביד ברחובות הרחבים של יארוון, עיר הבירה, שכמו יצאה מהספר ״הערים הסמויות מן העין״, מוזיקת פסנתרי כנף ותופים עתיקים במקצב החיג׳אז ממלאים את בתי הקפה, לצד בניינים אדומים מפוארים מאבן טוף געשית, כיכרות וגנים. אבל העיקר – המסע הפנימי שעברנו כולנו, 26 אנשים, שניים ארמנים, אחת דרוזית, אחת תורכיה והשאר ישראלים, כך קוראים לנו. ומתחת לכינויים האלו – א-נ-ש-י-ם. שכבות של שנים נמסו ארצה במהירות האור ובבירכת האהבה. שתי חברות אהובות לדרך קיבלו שם חדש. זוג נשים נפלאות בחרו לקיים את טקס החתונה שלהן איתנו, מול האררט. עומק החוכמה הבודהיסטית והמדיטציה, ההרמוניה והתמיכה, לצד המגוון והעומק האנושי, רוממו את כולנו גבוה גבוה, לגובה ימת סוואן האלפינית ויותר, שני ק״מ מעל פני הים, וכמה שנות אור אל תוך מה שמתאפשר לנו כשאיכויות הלב מתמלאות ומתחילות להוביל את מה שקרוי ״החיים שלנו״. התאהבתי. ארמניה – תודה.