○ ברכבת המהירה, קיוטו-קמאקורה, 400 קילומטר בשעתיים, בתוך-תוכו של מסע רוחני יפני. 18 מאיתנו מתפרקים לפרודות של אושר מיום אחד למשנהו, הישראלים שאנחנו מאבדים נתחים מישראליותם שמורגשת לנו כאן כה מגושמת, בעולם של עדינות ונימוסים לא מפוענחים.

○ בתהליך של סדר מקומי אנחנו מקפלים את הרישול החיצוני לאוריגמי של פיל שהופך פרפר. גם הפנימי מתארגן לו בהתאם.

○ מדיטציה ודהרמה לעומק בגני זן, במקדשי שינטו, ביער קדום, מול הנהר וגם בריטריט בן יומיים במנזר הררי מהמאה ה11. שתיקה בין פניני הגשם העדין, אור על מחטי האורן הישיש, בן 800 שנה. ישנים על מחצלות הטטאמי, בחדרים שביניהם דלתות הזזה דקות מצויירות דרקונים ועלמות, נפגשים בדממה באונסן, המרחצאות החמים המסורתיים בלילה הגשום, וכל הבודהיסטוות ואלף פסלי קואן-יין, אלת החמלה תומכים בנו, מקרוב.

○ 70 אחוזים יער ביפן, חלקו כה קדום. עשרת אלפים גוונים של ירוק, והעתיקות הזו עוטפת מנהגים של אילוף ותירבות, ארוזים בקופסאות פיצפונות, "כל יפן", אומר בן דודי יוחאי, המדריך המופלא שלנו לפלנטה הזו, "היא הצעת הגשה".

○ האוכל מעוצב בצורות קטנטנות, בטעמים לא מוכרים ומוקפד עד לפרח הזעיר המונח באלכסון על מקפא האפונה הרוטט בירוק. האוכל הוא ריקוד. כך, באיטיות, פותחים את מרחב הזמן. איטאדאקימאס, ה"בתאבון' שלהם אומר – "אנחנו מקבלים". "חששתי שהמזלג שאנעץ בגלידה יתגלה בסוף כטופו" אומרת לי מישהי ואנחנו מתגלגלות מצחוק.

○ אבני המדרך מאיטות את קצב ההליכה, מונחות בקפידה, משהות אותנו בתשומת לב בפינות מסויימות. הגננים לבושים בחליפות לבנות מוקפדות, מפסלים נופים פנטסטיים בעצי המחט, בוראים חללים ונוף מושאל, מעצימים את החוויה האסתטית עד לקצה. מסתבר שאפשר להתרחב מרוב יופי, לגדול מרוב יופי, להתפוצץ מרוב יופי. היופי הוא מתנת האלים, וכך אנחנו מגישים להם מנחה: סוגדים ליופי, הופכים יפים בעצמנו, והופכים את סביבתינו מלאה ביופי

○ חושים אחרים מתפתחים בנו כאן. חוש הרגישות למרחב. חוש הרגישות לאחר. חוש הדיוק. חוש הקיפולים והאריזות. חוש הדברים הקטנטנים. וכמובן חוש היופי.

אסתטיקה היא הדת השלטת כאן. מה זה עושה לנשמה?

○ הבנאית שבי מאושרת. גם האמנית. גם הנהנתנית. גם הסמוראית. גם הנזירה.

○ דת השינטו העתיקה מתמזגת בבודהיזם כמו תה ירוק במים. שער עץ מרובע גבוה בשומקום מזמין לעבור דרכו למימד שעוזר להפריד בין החול לקודש, בקצה הרחוק של השביל מחכה המקדש וישויות הקאמי חיות בדו-קיום עם העם היפני, בתנאי שמכבדים אותן כהלכה. גם אני שינטו.

○ בגן העתיק יש 100 סוגי טחב. טחב ירוק זוהר, טחב בצורת כוכבים, טחב בצורת שמים ירוקים ועננים. טחב רך כמו פלומה, כמו נוצה, כמו ליטוף.

○ אלוהי הפרטים הרכים הגיע גם אל מושבי האסלה שמחוממים גם בשירותים ציבוריים, האסלה מדיחה את עצמה לבד, ויש גם מוזיקה שמתנגנת אוטומטית כדי להסוות את צלילי הגוף.

○ בגן הזן, יושבים לתרגל מדיטצית התבוננות, עינינו פקוחות לספוג את מה שניבט מולנו, כותבים הייקו מול דימויי הנצח והיופי. כמו –

גן פראי מאולף

מוקפד להיות

טבעי

○ היפנים מטיילים לפי שיאי הטבע בעונות השנה. עכשיו זו תקופת ההורטנסיות, סגול, ורוד, לילך, לבן ועוד גווני ביניים, ובגן הזה יש 40 סוגים. תורים ארוכים וסבלניים מטוקיו עומדים בשקט מופתי, בצד אחד של הכביש, מחכים לפגישה עם הפרחים. גם אנחנו.

○כמו האור, כך הצל היפני של האנשים מתעקל בצורות אחרות. החרדה הגבוהה ביותר היא החרדה מלהפריע לזולת. קידה קטנה מלווה כל בקשה שהיא, בשפה מתנגנת: אונגאיי שימאס, אנא עשה משהו בשבילי, בבקשה, בבקשה.

○ בישראל, רובינו מתחילים משפט במילה קטנה עם פוטנציאל שלילי – "לא". קודם כל נהדוף ונדחוף. אחכ נבדוק במה מדובר. חתיכת תרגול להפסיק עם זה (והלוואי שנצליח כולנו!). ביפנית, לעומת זאת, אין "לא" כמילה שעומדת לבד, אם כבר, היא משובצת בתוך המשפט, במקסימום ריכוך אפשרי. מה זה עושה לנשמה?

והאיקו נסיעה קטן לסיום, רגע לפני טוקיו,

מגבת לבנה נקייה

סופגת צעדינו הרטובים

על מדרגת האוטובוס.