"The times are urgent. We must slow down" פרנסיס וולר

וכך היה, בריטריט המדיטציה המופלא שהסתיים עכשיו בסיני, שהפכה למקום עלית הרגל שלנו, לדרקון ענק שעל גבו היינו ישובים, מודים על כל רגע. הסתנכרנו לצליל נשימת הים, נשימת הרוח בעלי התמר ונשימתנו אנו, השילוש הקדוש. וכשמאיטים ממש הזמן נמתח וגדל, כך שבין המדיטציות, הדממה והלימוד המשותף שחינו בזריחות ובשקיעות, שנירקלנו מלא, רקדנו גאגא, תרגלנו יוגה, ואפילו זכינו לסדנת טיפול במים. עברנו דרך הform and the formless, פגשנו ארכיטיפים וזהויות, שיחקנו עם החיים להם כולנו שייכים ואחד עם השנייה. התכללנו בשלוש התנועות, זו שמגביהה עוף, הספיריט, זו שמעמיקה מטה אל החשיכה שבנו, לעומק הנשמה, וזו המתפרשת ומחברת בינינו, כמו רשת העכבישה הגדולה.
ישנו כמו כוכבי הים, פזורים על החוף, נרדמים בפישוט איברים, הלב פתוח לירח של אלול שהיה מלא כשהגענו והתחסר יום יום ואיחר זריחתו מול עינינו. הכוכבים דיברו אלינו דרך החלומות שפירשנו בבוקר.
ובתוך הזמן שהתמתח והאט, היו גם יומיים של עלייה להר משה בסנטה קתרינה, חלקה בחושך גמור כשרק הכוכבים בוערים ומראים לנו את יופיים, ישנים מצונפים יחד במאהל הבדואי למרגלות הפסגה.
"We are not here to find the solution but to find one another" ( מתוך getting older)
חיפשנו ולא מצאנו מילים לאנושיות הפשוטה שריגשה את כולנו עד דמעות. אולי אגיד את זה ככה – הדרך לקשר עם אחרים היא דרך הפגיעות שלנו, לא דרך כוחנו.
עוצמת הרוח, הנחישות והאהבה שדחפו אותנו במעלה הר משה, איש ואישה, כמה מאיתנו עם מוגבלויות פיזיות שבכלל לא היו אמורות לאפשר טיפוס כזה. אבל כולנו טיפסנו, וכולנו הגענו לפסגה לפני הזריחה. וכן, זה היה ממש שווה את זה.
ונצרבו בליבי, הציפור השחורה שנעמדה עלי הבוקר כשהתעוררתי, עדיין נים לא נים, מנקרת אותי בעדינות לברכת בוקר טוב, והתמנונה היפיפיה שנכרכה עלי, מצמידה את המון כפתוריה בעדינות לשוק שלי, לא מתנהגת בכלל כמו שתמנונה אמורה, מחבקת אותי כמו היינו שתינו חברות מעולם אחר, והתרגשנו זו לקראת זו כל כך! (כן כן, ראיתי את מורתי התמנונית).
תודה גדולה ליזהר חברי היקר והאהוב לדרך, יד ימיני בריטריטים האלה, שארגן הכל ושמכיר כל פיתול בדרכי סיני ואת הבדואים המבוגרים כשעוד היו ילדים, והוא מגדלור של יציבות ורוך ותבונה עמוקה,
תודה לכל הבודהות על שלל צורותיהם וצבעיהם איתם חלקנו כולנו את המרחב ובמיוחד לכם,ן, א.נשים יקרים, שהתקבצתן עד אלי ועד לכאן.
נראה שמתאים לסיים בשיר הזה, של לאה גולדברג, שהתהדהד איתנו פה.
ניסיון
לך נשבעתי, אל עליון
ולא אדע האקיים
איך אעמוד בניסיון
ניסיון האושר השלם
איכה תכיל עיני האור
ידי רפות, ידי הוזות
איכה אשא ולא אשבור
שמחה כזאת, ברכה כזאת
מכובד עול איך לא אפול
איך לפניך אתייצב
זקופה גדולה נושאת בעול
של אושר אנושי שלו.