סיפור בולגרי. ורד ואור

בעולם משוגע והפוך, בו החברות שלי קוברות את ילדיהן, בו אנשים שאני מכירה ולא מכירה שונאים בלהט אחד את השני.ה ורוצים הרג והרס ונקמה, נחוץ לנו, לי, מבט אחר.

.

בכל פעם במשך המלחמה הארורה הזאת שאני נזרקת שוב ושוב החוצה ממערבולת הטראומה של ישראל השותתת דם וכאב, אל מחוצה לה, אני בהודיה גמורה. הלב מתהפך כמו גרב, פנימו החוצה, וכל הסייגים והחציצות מנוערים ממנו בתנועות סיבוביות ונמרצות, כמו טיפות השלג מכלבלב מתנער.

.

אני יוצאת כדי לשוב, לכתוב ולספר, שאפשר גם אחרת. שיש עולם שיש בו שלום. שהשלום אפשרי גם לנו. שעוד לא אבדה התקווה.

אם הזמן והמרחב ניתנים לכיפוף, ובשנים האלה אנחנו חווים כולנו מהפכים קשוחים, מכאיבים וגם לפעמים מרחיבים ומכניסי-אור, וכאלה שעוד יגיעו, ככה זה נראה, אולי הגיע הזמן לספר סיפור אחר, עלינו ועל האחרים ועל החיים.

כמה מילים ותמונות על המסע לבולגריה. חזרתי ממש עכשיו. אני אוהבת כתיבת מסעות…

.

יצאתי למסע משפחתי, וחזרתי עם משפחה גדולה יותר. לפעמים ככה זה קורה. נסעתי בין השאר כדי להיות בזמן איכות עם קלואי, ילדונת מהמשפחה שחיה במדינה אחרת, ושאני מחוברת אליה בכל נימי ליבי, ועם ילדים אהובים נוספים, קטנים וגדולים ('גדולים יש בהם ילדים!" אמרה פעם ימימה) מהמשפוחה, אחי, אחותי, בן דודה, ילדים ועוד.

.

שדוני שלג, דופמין וקורטיזול

מתישהו פתאום נהיה שקט גדול. אני והמדריך בובי בסקי ליפט, שזה הדבר הכי מפחיד שהמציאו, למי שיש לה גם פחד גבהים וגם קלסטרופוביה. הפעם הראשונה איומה. מיטלטלים בין שמיים (קפואים) לארץ (מכוסה שלג), אני לא מבינה איך אני עושה את זה ולא בורחת, אבל מצייתת לחלק אחר שבי, פראי ומעז, ובובי מסביר לי שאני חווה רמות קורטיזול גבוהות, וזה הפחד, וכדאי שאכניס שוקולד לפה, בשביל הדופמין. הסבר משכנע ומיהרתי לציית כמובן.

ואז, השקט הזה. שקט שמיימי שהצליח לאפסן באיזשהי פינה במוח שלי את הקורטיזול הזה ולמלא אותי בהשתאות מול הגובה והיופי ורסיסי האור והשלג. אותה הסצינה בדיוק. חוויה הפוכה. פלא.

הגוף יודע הרבה לפני שאני מבינה משהו. נוכחתי בזה שוב ושוב לאורך ולרוחב חיי, בסיטואציות משתנות. וכאן, לעשות סקי זה כמו לרקוד עם החלל, לבן וכחול וקפוא ורך ומהיר ואיטי. ריקוד של הגוף עם האלמנטים, בתנועות של אצה במים. נשימות ה'פרח ונר' שלימדתי את כולם כל המלחמה להרגעת עצב הואגוס עבדו פלאות.

"גברים מתים הרבה יותר מנשים", מסביר לי בובי, "בגלל הורמון הטסטוסטרון שמכסה על הקורטיזול וגורם להם להסתכן מדי". לא יודעת לגבי זה, רק רואה שעברתי דרך חומת הפחד הסמיכה, עד שהשתנתה, עד שהשתניתי.

ותודה לאלוהי השוקולד

.

אחרי הסקי המשפחתי (הקטנים האלה טסים כמו שדוני שלג ומשאירים אותי לגלוש בזהירות נבהלת מאחור) הייתי אמורה להמשיך לכמה ימים של אמנות ויצירה בין מקומות עוצמה עם אמה חברתי שלא פגשתי זמן רב, אבל לחיים, כידוע, התכסיסים שלהם לנעוץ אותנו בדיוק היכן שאנחנו אמורות להנעץ.

סופת השלגים השאירה את אמה נצורה בביתה כבר שבוע ושלחה אותי לגלות מה מחכה לי מעבר לתוכניות. אז מה מחכה לי?

.

ג'ורג' וג'ני

"הבעייה עם העולם היא שאנחנו משרטטים את גבולות המשפחה שלנו קרוב מדי" אמרה פעם אמא תרזה.

ג'ני מכינה לי קפה עם דבש וכורכום בבוקר (טעים!) קרואסונים וריבות, ומיץ ורוד שנשאר מהכרוב הכבוש בערב, מיץ-מרץ.

ז'ורה, או ג'ורג'י, ענק-אור שאירח אותי יחד עם ג'ני, האמא הנפלאה שלו, חברים ותיקים מלונדון, חזרו לבולגריה לאחרונה. שניהם באו לאסוף אותי מהשדה וגם החזירו, הביאו אותי לכאן ולשם, וכשהשתנו התוכניות, בהרף עין הם פתחו את הבית והזמן והלב, שינו את שלהם והזמינו אותי לזמן של ביחד מושלם. תודה תודה תודה.

.

כל הדרך ג'ורג' מדבר איתי על הרוחניות העמוקה שיש כאן בבולגריה, על הטבע המכושף, על החזון שלו להקים מרכז רוחני אקולוגי כמו שאני עשיתי בארץ, על המורים והפרקטיקות והספר שהוא כותב מהחומרים של חבר שנפטר, שהיה מורה רוח ענק. שניהם מארחים אותי בכזאת אהבה ושמחה ורצון טוב, שאני נחה שוב ושוב אל תוך החיים ותוכניותיהם. במיוחד כשזה כולל ספא של מים מינרלים מבטן האדמה… בולגריה משופעת מהם.

.

שלושתינו באותו הראש וההתכוונות, נוסעים לעמק טרקייה. ציביליזציה עתיקה, טרם זמנם של היוונים, מהאנשים הכי עתיקים על הפלנטה.

אורפיאוס, שירה, נגינה, והאנשים הקדומים שחגגו כאן את החיים בחגיגות דיוניסוס, חגיגות סקס ויין, וחגיגות אפולו, אל האור והרוחניות והאהבה. יום אחד בשנה, כך מסופר, כולם עשו מה שרצו. מה כבר כולם רוצים באמת? למה לא כל השנה? ואיך זה משפיע על שאר 364 הימים?

.

איזה עם זה הבולגרים. בהתחלה נראה שכולם צועקים עליך בסבר פנים חמור, ואז פתאום מפציע חיוך מתחת לשכבה סובייטית שנמסה, ומן שותפות גורל של יצורים שחיים בתוך גוף אנושי, גדול ורחב במקרה של רובם, עם הכנסת אורחים לבנטינית ובלקנית, השפעות של האמפריה העות'מנית. עמים קדומים וחזקים, יצוקים מאדמה, עקשנים עם לב זהב פתוח לרווחה. אפילו למטבע קוראים לב…

.

כמה ימים אל תוך בולגריה, ואני פוגשת שוב ושוב בצירופי מקרים שלא יאומנו, את הלימוד של פיטר דנוב, מייסד האחווה הלבנה, המורה הרוחני הגדול שחי כאן פעם, שניבא מהעתיד, ששכנע את מלך בולגריה לא לשלוח את היהודים שכבר היו על הרכבות, ארוזים, למותם.

.

ועם זאת, ההנכחה של עומק הרוח היתה מהממת ופשוטה, ולא במעמקי המערה או בפסגות ההרים, אלא בחווית בית החולים בלילה האחרון, שבו ג'ני נפלה (בספא כייפי מאוד. ובכל זאת מדינת בלקן) ושברה את היד. מעולם לא נכחתי באופן הזה באנשים פצועים וכואבים, שלא זזו מילימטר מהרוחניות העמוקה שלהם, מאופטימיות מדבקת ומקבלה פשוטה של הדברים כפי שהם.

.

אני נוטה-נסחפת אל עבר האור, עם הספיריט הבולגרית. כמה נעים. פגשתי אנשים עם לב זהב. פגשתי לבבות פתוחים ופועמים בתום. פגשתי חלומות שבדרך להתגשם ועל הדרך גם הרחבתי את גבולות המשפחה.

"כל יום צופן בחובו משהו ששמו הוא לנצח". מרי אוליבר

מעברים… בין לבין מצבים, יבשות, אנשים, קורטיזול ודופמין, לימבו, בארדו, ערות ושינה, חלום וזמן שיטוט, מעיינות חמים ובתי חולים, במעברים נחשפים לי קצוות העולם וגורמים לי לכתוב עכשיו. ונוס שהפציעה מתוך שמים מושלגים, כשאנחנו בקור של מינוס 8, בתוך בריכה חמה של מים מי רלים טהורים מחזירה אותי לכוחו של הרגע, תודה אקהרט. אני עובדת-ונוס נלהבת.

המטוס שממריא עכשיו והשיוט העצל בשמש, ישובה על כסא קטן בין אנשים, עושים לי לכתוב וגם לתרגם שירה.

והנה שיר שתרגמתי במטוס, בין עננים ופסגות מושלגות, בואכה ישראל.

נתראה בקרוב

מרי אוליבר

כל מה שהיה שבור שכח את שבריו.

אני חיה עכשיו בבית-שמיים,

ודרך כל חלון – השמש. וגם נוכחותך.

המגע שלנו, הסיפורים שלנו, אדמתיים וקדושים שניהם.

איך זה יכול להיות. אבל זה כך.

כל יום צופן בחובו משהו ששמו הוא לנצח.