יצאתי זה עתה מחודש של סלף ריטריט בשוויץ, במקום של אגדות. בטוויסט נדיב במיוחד של החיים (יש גם כאלה) הוזמנתי לכאן להיות לגמרי לבדי במנזר עתיק מהמאה ה – 13, מוקפת עצי ענק, הרים ונחל קריר שמימיו טהורים. קירות האבן העבים. שעון הכנסייה הגדול שמצלצל בכל שעה ומונה את מספרה, וצלצול אחד לחצאי השעות.
הציפורים שרות כאן גם בלילה – שיר אהבה למרוקו משתפת בכמה תמונות ומילים מארץ הברברים (Berber) היפה מאי 2024, דוכני פירות, 2 בלילה, בצידי הדרכים. כדי חרס גדולים וסלי קש. הנהג נראה כמו השכנים שלי במושב. פנים יפות, חזקות, מתיקות נסוכה עליהן. הכל מוכר ואחר. פתאום פסלים של פילים גדולים בצד הדרך. לרגע התבלבלתי. אני […]
"The times are urgent. We must slow down" פרנסיס וולר וכך היה, בריטריט המדיטציה המופלא שהסתיים עכשיו בסיני, שהפכה למקום עלית הרגל שלנו, לדרקון ענק שעל גבו היינו ישובים, מודים על כל רגע. הסתנכרנו לצליל נשימת הים, נשימת הרוח בעלי התמר ונשימתנו אנו, השילוש הקדוש. וכשמאיטים ממש הזמן נמתח וגדל, כך שבין המדיטציות, הדממה והלימוד […]
כמה מילים ותמונות על יפן הזאת. פלנטה אחרת של יופי ואסתטיקה וחוקיות וסדר ומבט אחר, מלוכסן ומרצד. מסע רוחני של שבועיים בין קיוטו, קמקורה וטוקיו.
גט אפ! גט אפ! אני דופקת לנהג האוטובוס על החלון בכל הכוח, אחרי שסופסוף גילינו איפה הוא מסתתר, ישן שנת נהגים בתוך האוטובוס הנעול. כולנו עם המזוודות בחוץ באיחור ממש לא אופנתי לטיסה חזרה. עוזר הנהג לעומת זאת , "איז טייקינג אה בת' מאדאם" באחת הקומות העלומות של המלון. "תפוס אותו באוזן ושלוף אותו משם!" אני פוקדת על אחד ההודים שנראה לי שמבין את המילה אוזן, וליתר בטחון מדגימה עליו. כמו בסרט מצוייר כל פקידי הקבלה, נערי השירות ומנהל המשמרת מתרוצצים ומתנגשים זה בזה, לחפש את הנהג הנעלם, שהתעורר מתוך שנת החלום המתוקה שלו לתוך מערבון ישראלי, וכמובן שלא הצליח לפתוח את הדלתות. "גאנשה סאראנם", התפילה לאל הנוסעים והנוודים ששרנו במלוא גרון כנראה הזיזה משהו באחד הרקיעים והקבוצה יצאה בדרכה לזה הקרוי "הביתה". תום מסע.
יוגה בבוקר על הגג. דיות ענק רוחפות מעליי, מייללות כמו חתולים. עורבים צורחים. הים במרחק שמיעה. כאן הוא מקודש, כראוי לו, כאלה הגדולה. כמו שנאמר, "כל משברֶיך וגלֶיך עליי עבָרו" (תהילים מב, ח). "כאן" זה האשראם של אמה, הגורו המחבקת, או בשמה המלא שְרִי מָאטַה אָמְרִיטְאָנַנְדָמַאִי דֶוִי. קֶרַלָה, דרום הודו.
השהות שלי באשראם של אמה בשני חודשי הקיץ הייתה מלאה במפגשי לב, בתזוזת יבשות, בשמיטת המוכר ובהטמעה של החדש והזר, והכול בתוך גשמי המונסון; דקה הליכה מהנהר, מאגמי המים הרבים ומהים שסער תמידית, גליו הגבוהים מתנפצים על סלעי ענק. הכול מוקף ומוצף במים, עד שנראה כאילו החליט העולם להיכנע ולהתמסר כל כולו ליסוד המים שבו. מונסון בדרום הודו, בנקודה הכי דרומית כמעט בתת-יבשת הזאת; זה אומר מזג אוויר בצבעי מים של חום, חאקי, ירקרק חום, אפור חום. הכביסה אף פעם לא מתייבשת עד הסוף, וריח דק של טחב עוטף את הכול. מספר פעמים ביום האוויר מתחמם באחת, השמים מתקדרים, והבגדים נדבקים לעור. ואז בתוך שניות, בקול רעש אדיר, נשבר עלינו ענן, מסך סמיך של מים מכל הכיוונים. אין לאן להימלט.
אנגליה: ריטריט-עצמי. פלך דבון השליו והירוק ימים ארוכים, לבנים, כמו בקיץ קרני החמה. שלוות בדידות גדולה על מרחב הנהר. המילים האלה כל כך ברורות כאן, בסלף ריטריט באנגליה, באחד הפלכים של מחוז דבון השקט והירוק, ובמיוחד ההמשך – לבבי התרגל אל עצמו. אנחנו גדלים בריטריט כמו שילדים גדלים בשינה. ה"לא לעשות כלום" המוחלט הזה, מתוכו מפציעה […]
בשנים האחרונות אני מלמדת במרכז הבודהיסטי פאואנהוף שבגרמניה, שליד דיסלדורף, על גבול הולנד. קארמה מעניינת, להפגש עם חבורת גרמנים זרה ברובה, ומהר מאוד לחוות את האחווה האנושית בינינו, את חום הלב, את החיבור הפשוט ובעיקר את הגורל המשותף שלנו כבני אדם. בית האחוזה העתיק בו התקיים הריטריט, היה שייך מאות שנים למשפחה קתולית. רצפות אבן וקירות עבים, אח מבוערת בחורף והאוכל הכי טעים ונדיב שמוכן טרי ואורגני במקום. אולם המדיטציה עם רצפת העץ שלו עשוי חלונות גדולים ומשקיף לשדות ועצים גבוהים במרחק, פסלים גדולים של בודהות ובודהיסטוות מציצים בין הוורדים ובעיקולי השבילים, ואפילו גומפה ענקית מאבן שיובאה מנפאל עומדת שם. שקט של אירופה עם טעם של טיבט והרבה מאוד יופי. אנשים עברו באומץ בתוך מנהרות נפשם, ויצאו חזקים וקלים יותר, טובי לב וחופשיים יותר. במפגש הסיום של הריטריט האחרון ב2019 פתאום סיפר לכולנו מייקל, הבעלים של המקום, שבתקופת המלחמה העולמית השנייה המשפחה שהיתה מאוד דתית החביאה יהודים בעליית הגג. ולא רק כמה בודדים, אלא מאות אנשים. מסתבר שאחוזת פאונהוף היתה מקום של מעבר, בו החביאו את היהודים הנמלטים שהיו ממשיכים ממנו בעזרתם של אנשים טובי לב, מקווים להגיע לשוויץ או לספרד. כל העובדים בשדות ידעו, וכשהיה מגיע פטרול לסיור, על סמך חשדות או הלשנות, דופקים על הקירות ומחפשים את מקום המסתור, כולם הכחישו ושיתפו פעולה בהסתרה ובהצלת החיים. המחיר של ההתגלות היה כמובן כבד – מוות של כל בני המשפחה והעובדים במקום, או לחילופין שליחה למחנות ריכוז או למחנות עבודה. אבל שנים ארוכות וקשות עד תום המלחמה, בעוז לב ובחמלה עצומה, כל הגרים שם שיתפו פעולה עם החיים.
מקום נפתח לאט בדרך כלל, כמו אדם. עוד יום ועוד לילה, ופתאום גוונים וניחוחות עדינים, כמו זה של פריחת הקשיו, כמו מחול איטי או מוטב, חיזור. האוזן מבחינה בדיאלקטים השונים, העין מזהה טיפוסי פנים. יושבי ההרים או יורדי הים? כששוככת המולת הלהגיע והלהסתדר, אפשר להתרווח ולהבחין. פיליפינים, רשמי מסע.
מה מילים ותמונות מהעלייה לרגל האחרונה שלנו, עם קבוצה לומדת ומתרגלת. מסע וריטריט בדרום הודו שהסתיים זה עתה.
מה בין 'כאן' ובין 'שם'?
אני יושבת מול הים הערבי במפרץ של מומבאי הרקוע כסף. השמיים מעליו באותו הגוון, שעת בוקר מאוחרת וקבוצת האנשים שהיתה איתנו במסע, ושהפכו יקרים כל כך לליבנו, עושה את דרכה עכשיו לישראל. עלי עץ הבודהי (פיקוס סנקטוס), שצורתם לב רוחפים ברוח הקלה. עשרים ומשהו מעלות, נעים. כאן השמש לא קודחת בנו חללים מסנוורים כמו אור התכלת העזה בזו הקרוייה ארץ ישראל. בחקירה מתמשכת של הבדלים בין "כאן" לבין "שם", עולות תובנות ברורות כמו הירח המלא. "אני כבר מאתמול חושבת על מחר", אומרת לנו אחת החברות וכולנו מתגלגלים מצחוק, אבל יודעים היטב למה היא מתכוונת: תנועת החרדה המוכרת שבבסיסה הכמיהה – שלא יגמר לעולם היופי והטוב הזה שחווינו, במה שקרוי עכשיו.
רק שלשום שטנו לאי אלפנטה על פסלי הענק שהתגלו בהם של פנים ודמותו של שיווה, כשמעלינו רוחפים השחפים קרוב קרוב ואנחנו מתקדמים בקצב תעופתם, תחת לכנפיהם. לכמה רגעים היקום הפך הולוגרפי, ואולי רק חשף את טיבו. רק לפני כמה ימים עוד ריחפנו ביקום מקביל, שבו החוקיות מתנהלת אחרת והזמן והמרחב מתקדמים במקצבים אחרים. אז מה ההבדל בין כאן לבין שם? בין ללכת ובין להגיע? ומה משתנה ומה נשאר אותו דבר?